ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי ורב אזורי

בת חפר - עמק חפר

התורה היא המתנה הכי גדולה ונפלאה שקיבלנו מה';

ממנו שואבים כוח להתמודד ולהצליח בכל מצוקות ולבטי החיים

לימוד התורה אינו עוד פעולה שהיהודי מקיים בחייו, אלא היא תמצית מהות החיים, ככתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו", לכן צריך להגות בה יומם ולילה "כל ימיו של אדם (איש לפי שכלו ויכולתו)", כי ממנה שואבים את אנרגית החיים. המרץ השמחה, הכוח לעמול, לפעול ליצור ולהתנהל בצורה מתאימה ונכונה בכל תחומי החיים - מקבלים רק מהתורה.

שלושה פרטים במצות לימוד התורה:

א) לדעת את כל התורה כולה - "התורה שבכתב ושבעל פה .. הלכות, אגדות, מדרש, תלמוד, כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות, הן ברמזים ודרשות וסודות".

ב) לזכור ולא לשכוח כל מה שלמדו - "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר לימודו כראוי - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו וגם עובר בלאו של תורה", ולכן צריך לחזור ולשנן את הלימוד "פעמים רבות מאוד, לפי כוח זכרונו, כדי שיזכור היטב" [ואת "ההלכות פסוקות בטעמיהן - צריך לחזור עליהם בכפלי כפליים .. עד שתהא משנתו סדורה ושגורה בפיו כל כך שאם ישאלנו אדם איזה דבר הלכה ממה שלמד - יוכל להשיב מיד אסור או מותר בלי גמגום .. שאינו צריך לעיין בה .. כבשעת לימודו ממש"].

ג) ללמוד תורה כל רגע פנוי בחיים - "אינו יוצא ידי חובה בקביעות עתים (אלא הוא) חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש (גם אם דעתו קצרה)" במשך כל ימי חייו. כמובן שמותר להפסיק את הלימוד בשביל צרכי הגוף ההכרחיים - אכילה, פרנסה, שינה וכיוצא בזה, וכן מפסיקים מהלימוד לקיים מצוות - כתפילה וכיוצא-בזה, אבל את הזמן שנותר פנוי, לאחר מילוי הצרכים הללו - חובה להקדיש ולנצל ללימוד התורה בלי לבטל אפילו לרגע אחד. בספר התניא נאמר "כל שאפשר לו לעסוק בתורה" ואינו עושה כן, נחשב למבזה תורה ועונשו חמור ביותר ("הכרת תיכרת"). אך כאמור הזמן המוקדש לשקידה בתורה תלויה בכל אדם לפי ערכו: מי שיש לו הרבה זמן פנוי חייב להגות שעות רבות, ומי שהוא טרוד בפרנסתו ועיסוקיו ממלאים את רוב שעות היממה - ילמד מידי יום לפחות "פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית", "אפילו עני המחזר על הפתחים - חייב לעסוק בתורה שאר כל היום והלילה". כללו של דבר ינצל כל רגע פנוי לתורה.

השכר ללומדי התורה - מצוות תלמוד תורה שקולה ככל המצוות כולם, שהלומד תורה כאילו קיים את כל המצוות וניתן לו שכר כמו שקיים את כל התרי"ג מצוות! ועונשו של מבטל תורה חמור ושווה לעונש הניתן למי שעובר על כל תרי"ג המצוות! ועוד אמרו חז"ל: וויתר הקב"ה על עוון עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא וויתר על עוון ביטול תורה. ותחילת דינו של האדם בבית-דין של מעלה לאחר 120 שנות חייו בארץ, הוא על לימוד תורה.

"השוכח משנתו .. מתחייב בנפשו"

עונשי התורה אינם נקמה וכעס, אלא הם תוצאה ישירה ממעשה האדם, גם העונש על השוכח משנתו - "מתחייב בנפשו" - ועל מי שמבטל זמנו להבל ולריק ואינו לומד תורה (כרת), הוא תוצאה מהמעשה החמור של שכחה וביטול תורה ולא עונש סתמי:

התורה היא חייו של היהודי לא רק משום שהיא המורה-דרך המוצלח ביותר לכל תחומי החיים, מי שלומד תורה 'קונה' כלים נכונים להצליח להתנהל ולהתמודד עם כל המטלות שלו בעולם - חיי משפחה וחיי חברה, מטלות הפרנסה וניהול העסקים הגשמיים ובריאות הגוף - לכל אלו מקבלים מהתורה הדרכה נכונה להצליח ולהתנהל בתבונה וכראוי.

כמובן שלא רק לעניינים הגשמיים התורה היא 'מקור החיים', אלא יותר מכך היא מקור החיים לנשמה האלוקית של היהודי - שהיא יונקת כוחה וחיותה מהתורה הקדושה, התורה היא חייו של האדם והיא המזון, מקור האנרגיה והחיות, של הכוחות הנפשיים-נשמתיים; כמו מזון גשמי המחייה ונותן אנרגיה לגוף, כך נשמת היהודי זקוקה למזון רוחני. התורה היא המזון והחמצן לנשמת היהודי, לכן הוא זקוק לה כל העת [הדברים מופעים גם בספר ההלכה ולא רק בספרי תורת הנסתר, ככתוב בשולחן ערוך1 "אי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' .. בלתי ידיעה זו"].

חכמת התורה מקיפה את האדם הלומד - "אור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה" - לכן התורה מהווה חליפת הגנה מלאה לכל המצוקות, הלבטים והמשברים הנפשיים הקשים שהאדם עובר בחייו - לומד התורה מוגן מפניהם ויש לו כוח לעמוד מולם ולא להישבר, אלא להצליח להתמודד עמהם. לומד התורה מצליח להקרין על סביבתו מקדושת ועוצמת התורה לכן הוא נעשה 'רב' ומורה-דרך לאנשי קהילתו. וזה סוד כוחו של הרב, הצדיק והאדמו"ר שפונים אליו בקבלת עצה ותבונה במכלול ענינים גם בתחומים גשמיים - את הפתרון והכוח לכל שאלה ותהייה, הוא שואב מדבקותו בתורה יומם ולילה.

ולסיכום: לא ניתן להתקיים בלי התורה, היא מורת דרך וחליפת הגנה לחיים והיא מעניקה כוח ואנרגיה לכל מרכיבי אישיות היהודי. בלעדיה אין הגנה מקשיי ומטרדי האדם וסביבתו ואין לכוחותיו הנפשיים מזון וכוח לפעול ולהתנהל. לכן המאבד ושוכח חלק מהתורה, מאבד את מקור חייו האמיתיים והוא "מתחייב בנפשו" - לא כעונש צדדי, אלא כתוצאה מאובדן כוחותיו ומקור חיותו האמיתי, התורה, הוא מאבד את חייו ונפשו.

התאמץ לשכוח את תורתו...

הדברים האמורים יבארו סיפור תמוה שמספרים חז"ל על רבי זירא - אחד מגדולי אמוראי בבל, שהיה חריף וגדול בתורה (מכונה בתלמוד "גברא רבה") ודבריו מוזכרים בתלמוד כמעט בכל סוגיא וענין. היה עניו ובעל מידות תרומיות - העיד על עצמו ש'מעולם לא כעס בתוך ביתו' והיה סבלן וקירב גם רשעים ופשוטי העם. ומתוך אהבתו העזה לארצנו-הקדושה החליט לעזוב את סביבתו ורבותיו שבבבל ולעלות לארץ ישראל. למרות שגופו היה חלש כשעמד בדרכו נהר - כגיבור צעיר השתלשל על חבל המתוח מצד לצד הנהר, מעוצם תשוקתו לעלות ארץ ישראל.

תשוקתו היתה גם לדבוק בחכמי התורה הישראלים ומסופר בתלמוד שכדי להבין את עומק דבריהם (העמוקים מדברי חכמי בבל) צם מאה תעניות כדי לשכוח את מה שלמד בבבל וכך יוכל להבין את עומק חכמת גאוני ארץ-ישראל [בלשון התלמוד 'שלא יוטרד מדברי רבותינו הבבליים ויוכל להתעמק כדבעי בדברי רבותינו הישראליים, צם מאה תעניות'].

ולכאורה צריך להבין: מדוע חכמת אמוראי בבל מפריעה להבנת חכמת ארץ-ישראל עד שצריך לשכוח אותה? כי אף שחכמי ישראל גדולים מחכמי בבל, הרי ידוע שדברי החכם תחתון מהווים הקדמה להבנת דברי החכם היותר גדול ועליון, ובודאי שאינם סותרים להם ולא צריך לשכוח אותם, ובפרט בדברי תורה ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שגם דעת חכמי בבל היא חלק מהתורה הקדושה, אם-כן מדוע חשוב היה לשכוח אותם?

ועוד ועיקר, הרי שכחת דברי תורה היא חטא חמור מאוד, שעונשו "מתחייב בנפשו", ואמנם מי שנאנס ושכח ("תקפה עליו משנתו") אינו נענש; אבל היתכן שרבי גדול בתורה יתענה ויסגף עצמו כדי לעשות מעשה שיגרום לו לשכוח את התורה ולעבור על החטא החמור של שכחת התורה?

ברור שלא היה במעשהו של האמורא הקדוש, רבי זירא, שום ענין שלילי, כי גם התעניות לשכוח את התורה היו מעשה קדוש ונשגב - מדוע?

תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי הם שתי שיטות וצורות לימוד שונות לחלוטין: בתלמוד בבלי יש הרבה דיונים ושאלות ולאחר כל השקלא-וטריא מגלים את האמת; אבל בתלמוד ירושלמי יש מעט שאלות ודיונים, ומיד מתגלית ומובנת המסקנא האמיתית.

וכך מסביר אדמו"ר מהר"ש את ההבדל ביניהם:  המחפש חפץ בבית אפל וחשוך מגשש ובודק בידיו חפצים ודברים רבים עד שבסופו של דבר הוא מוצא את מבוקשו; אבל המחפש חפץ בבית מואר, מגלה ומוצא מיד את מבוקשו בלי בדיקות ומישושים ממושכים.

גם בחיפוש האמת ההלכתית שתי דרכים: מי שלא מואר בפניו אור ה', צריך לעמול בבירור שאלות רבות עד לגילוי מסקנת האמת, אבל לחכמים הישראלים - שחיו בארצנו הקדושה של הקב"ה והיתה להם סמיכה לרבנות 'איש מפי איש ממשה רבינו' (בשונה מחכמי בבל שלא היו סמוכים, והם גרו בחושך הגלות), האיר להם אור חכמת התורה, לכן כמעט שאין שאלות ובירורים, התלבטויות וספקות בתלמוד ירושלמי, כי אור ה' מאיר ומגלה להם מיידית בצורה ברורה את מסקנת האמת.

אם-כן לתלמודי בבלי וירושלמי שתי גישות וצורות לימוד שונות: אלו מוצאים את האמת בדרך ארוכה של חיפוש ועיון ואלו מוצאים את האמת בדרך קצרה של הסתכלות וראייה ישירה וגלויה בחכמת ה' הגלויה בפניהם.

כדי לעבור משיטת ודרך הלימוד הבבלי לירושלמי יש לעבור שינוי חריף וקיצוני; לא עוד שאלות ותמיהות בדרך לגילוי האמת, אלא התבוננות בסוגייה בצורה ישירה ובהירה. לכן רבי זירא צם והתענה מאה תעניות כדי לשנות את הרגלו ולשכוח את שיטת הלימוד הבבלי כדרכו רבות בשנים, כדי שיצליח להתחבר לדרך הלימוד הירושלמית.

לכן, למרות ששכחת התורה היא חטא חמור ביותר (משום שמתנתקים ממקור החיים), הרי אצל רבי זירא השכחה היתה חלק מהלימוד, היא לא נעשתה מתוך רשלנות אלא מתוך רצון להתקדם ולהתעלות ולדבוק בעצמיות התורה ובלשונו הרבי ב'לקוטי שיחות': "כיון שכל כוונתו בתעניות היתה כדי שיוכל להבין היטב את התלמוד ירושלמי, הרי אין כאן שום פירוד חס-וחלילה מהתורה, אלא אדרבה זו הדרך שיוכל ללמוד ולהתאחד עם התורה באופן נעלה יותר באופן של אור".

"תורת הגאולה"

בימי הגאולה העתידה "תורה חדשה מאתי תצא", כי תורתו של מלך המשיח תהיה מיוחדת ונעלית בהשוואה ללימוד שהיה עד ההתגלות שלו: כי בימות המשיח יאיר האור האלוקי בהתגלות ממש "עין בעין יראו בשוב ה' גו'", ולכן כל ישראל כולם, גם התנאים והאמוראים ילמדו תורה מפיו.

המעבר מלימוד התורה של היום ללימוד התורה בימי המשיח הוא מעבר הרבה יותר גדול מהמעבר השינוי שעשה רבי זירא מתלמוד בבלי לתלמוד ישראלי, וכיוון ש"הנה הנה משיח בא", צריך להתחיל בהכנות ראויות לקראת הלימוד ממלך המשיח.

ובחסדי ה' עלינו איננו צריכים להתכונן כמו רבי זירא בצומות, תעניות וסיגופים, אלא מורינו הבעש"ט ותלמידיו אדמור"י החסידות גילו את האור תורת החסידות שהיא 'הארה מתורת המשיח', שבה הנושאים מוארים ומבוארים מעין תורת המשיח, וכהכנה לגילוי התורה הנשגבת של המשיח יש ללמוד את תורת החסידות.

ועוד זאת, אומר הרבי, לימוד עניני גאולה ומשיח כפי שהם מופיעים בכל חלקי התורה, ולא רק בתורת החסידות - מהווים הכנה אמיתית ללימוד תורתו של המשיח. יבוא ויגאלנו במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק לד, עמוד 24. ועוד. רוב הציטוטים מהלכות תלמוד-תורה לאדמו"ר הזקן.

קבלת המאמר ישירות ולתגובות והערות-הארות:  ryk613@gmail,com