הנני ניצול שואה ואחר שרבים מבני משפחתי נרצחו, החלטתי, כי אקים את ביתי במדינה יהודית עצמאית, שם לא נהיה תלויים בחסדי עמים אחרים, נהיה אדונים לגורלנו ולמשפחתי לא תשקף סכנת השמדה. עליתי ארצה כציוני, מסיבות אידיאולוגיות בלבד. מאז עברו 63 שנים, התחתנתי ויחד עם רעייתי הקמנו משפחה מפוארת, שלושה ילדים ושישה נכדים, אשר אנו מאוד גאים בהם. מולדתנו היא ישראל ואף שלא הכול כאן סוגה בשושנים, אנו אוהבים אותה ומקווים, כי לבני משפחתנו צפוי בה עתיד יפה ובטוח.

עתה לפתע התגלה איום לקיומנו הבטוח. לא מצד גורם חיצוני, לא מצד אנטישמיים שונאי ישראל, אלא מצד מנהיגינו אנו, יהודים כשרים כמונו. העיתונות מלאה ידיעות ורמזים של יודעי-דבר, מדינאים בעלי תפקידים בפועל וכאלה שהיו כאלה לא מכבר, על התקפה קרובה שישראל תערוך נגד אירן. הושמעו אפילו הערכות על מספר ההרוגים האפשרי "לא עשרות אלפים ולא אלפים, אלא רק כמה מאות". ראש הממשלה הצהיר רק השבוע שהוא יישא באחריות מלאה לתקיפה באיראן ומוכן לעמוד לפני ועדת חקירה, אם תקום כזאת. בהזדמנות אחרת אמר, (כאשר נרמז, כי גורמי בטחון בכירים הביעו התנגדות להתקפה), כי הדרג המדיני קובע, המקצועי יבצע. שר הביטחון, אהוד ברק אמר, כי איראן גרעינית מסוכנת יותר מהפצצת המתקנים, קרי ייפלו פחות קורבנות אם נפעל עתה, מאשר אם נפעל מאוחר יותר. בראיון שהתפרסם היום הצהיר "מקבל ההחלטות" שלא הזדהה בשמו, אבל נרמז בצורה ברורה, כי זהו שר הביטחון, כי "מספר ההרוגים הצפוי בעורף (יהיה) נמוך ממספר ההרוגים של הגדוד הרביעי של חטיבת הראל בתש"ח".

נכון, גם אחמדינג'אד מאיים עלינו, אבל מה לעשות, אני מאמין יותר לביבי ולברק. האיום שלהם ממשי יותר. הם ובני משפחותיהם אינם בסכנה, בטוחני, כי הוכנו עבורם מקלטים עמידים בפני כל הפצצה, אבל הם מוכנים להמר על חייהם של אזרחים אלמונים שאת שמם אינם יודעים, את פניהם לא מכירים. כל ההערכות לגבי מספר ההרוגים, הן הערכות בלבד. הרוגי תש"ח היו חיילים וכעת מדובר גם בנשים, ילדים וקשישים.

אולי יטען מישהו, כי לא צריך להתייחס לדברים כהווייתם, שאלה איומים בלבד, שתפקידם לדרבן את האמריקאים להחלטה, להפחיד את האיראנים, כמו שבגולה איימו אימהות מטופשות על ילדיהן, שאם לא יתנהגו כראוי, ימכרו אותם לצועני, ליהודי, הבעיה היא שבמקרה הנוכחי, האיראנים ככל הנראה לא נבהלו, אבל אנחנו כן!

אינני חושש לגורלי שלי, עברתי כבר ארבע-חמש מלחמות ושרדתי, אני מחושל נפשית, אלא לגורל ילדיי, נכדיי חפי-הפשע, בעלי הנפש הפגיעה. אני מרגיש, כי אחריות כבדה רובצת עליי. אחר הכול, ההחלטה שלי ב-1949 גרמה לכך שהם נולדו בארץ הזאת. 

אני חושב שהמדיניות שהממשלה מנהלת בנושא האיום האיראני, מאיימת על קיומנו הפיזי! אני חושש גם, שהממשלה, או אפילו לא הגוף, חוג מצומצם בממשלה, הקבינט הביטחוני, מכינים לנו מחטף חשאי ובוקר אחד נתעורר לצפירות אזעקה ולהודעות בתקשורת "הציבור מתבקש להיכנס למרחבים המוגנים". איפה ענת קם, כאשר אנו צריכים אותה?

איזה זכות יש לממשלה כלשהי להחליט מי ימות ומי יהיה? ואם ההערכות של 'מקבל ההחלטות' מוטעות ומספר הקורבנות יגיע לאלפים? אני סבור, כי במקרה זה הממשלה חורגת מהמנדט שלה ועליה להעמיד את נושא התקיפה באיראן למשאל עם. אני מציע להתחיל בתנועה עממית שתדרוש מהממשלה לא לצאת להתקפה לאיראן מבלי לשאול את פי אלה שייפגעו מתוצאות התקיפה, שיצטרכו לקבור את יקיריהם.