את החמשירים האלה כתבתי לפני שנים רבות. הם אולי אינם תקניים, אבל נהניתי לקרוא אותם ואני מקווה שגם על פניכם יעלו חיוך.

איש בלשכה ושמו נחום,

חיכה לעבודה, מבטו עגום,

אך לא עזרה ההמתנה,

כי במפלגה הנכונה,

הברנש לא היה רשום.

איש צעיר, תושב ממשית,

בעל קומה בלתי אנושית,

פעם המשטרה אסרתו

כי הציץ בטיילו לאיטו,

לחלון בקומה החמישית.

אישה בשם דינה,

את שמלותיה הקטינה,

מקפלת, תופרת,

מקצצת, מקצרת,

עד שאת טבורה הציגה.

נערה מושכת מליטה,

את חזה בגאון הבליטה,

בצאתה פעם לרחוב,

קמה מהומה בדיזנגוף,

את התנועה השביתה.

העלמה כרמנסיטה,

אש בגברים הציתה,

הכפר נשרף כולו,

כי הכבאי פבליטו,

אהובת הסניוריטה.

עלמה בשם צילה,

תמימה וגם אצילה,

גבר נשק לה

ומרוב בהלה,

את וולדה הפילה.

על אירופה, סיפרה רות

תיירים עורכים הסתערות,

עלול לקרות (ישמרנו האל),

הם יציפו גם את ישראל,

על אף מאמצי שר התיירות.

חברה של אחות מ"אסותא",

היה ארכיאולוג מכלכותה,

תמיד כשנסע, הקטנה

ביקשה: "הב לי מתנה!"

עד שהביא לה ממותה.

היה איש בשם שבילי,

גזבר במוסד כלכלי,

חשבונאות היטב ידע,

אך לא התאים למשרה,

כי לא היה לו עבר פלילי.