בימים אלה שוב קפצנו לאמסטרדם לביקור בזק אצל משפחתה של רעייתי.

כפי שהזכרתי כבר פעם, אחד הרחובות שאני משתדל לא להחמיץ באף אחד מביקוריי בעיר הכייפית והיפה זאת, הוא רחוב קאלוור (kalverstraat), "המדרחוב הארוך, בו כל ישראלית תאבת קניות, תמצא את כל מבוקשה". לא ערכנו קניות רבות הפעם, הפריטים היחידים עליהם הוצאנו כסף, היו ספר מדע בדיוני שקניתי לעצמי בחנות waterstone הנהדרת, קופסת פטל אדום טרי - אחד הפירות החביבים עליי שלדאבוני כמעט ואין להשיגם בארץ - וכדי להתאושש במקצת מתשישותנו הרבה, אחר השוטטות במשך שעות, שני כוסות קפה עבור כל אחד מאתנו, בבית קפה בעל סגנון עממי, מסורתי, שכראוי מאכלס גם חתול בית.

לא הזכרתי עדיין, אבל ההולנדים משוגעים על חתולים. רעייתי היא כנראה אחד מהיוצאים הכלל הבודדים שאינה שותפה לתחביב זה, היא סולדת מהם, למרות שגדלה בבית בו הסתובבו חתולים רבים וגם שני כלבים. יחסה לכלבים שונה, הם לא מפריעים לה, פשוט אין לה עניין בהם. המוזר הוא, שבעלי החיים האלה נמשכים אליה. אם אנו מגיעים למקום בו יש כלב, או חתול, הם ישר מתנערים מאדישותם, ניגשים אליה ומנסים להתיידד. כך קרה גם הפעם בבית קפה זה.

לא עברו יותר ממספר דקות מאז שהתיישבנו וחתולת הבית היפיפייה, המטופחת, המסורקת למשעי ומצוידת בקולר אדום בעל קישוטי זכוכית דמויי יהלומים, קפצה על שולחננו והתכוננה לנחות בחיקה של אשתי, אולם היא דחתה אותה בתוקף. אני הייתי זה שריחמתי עליה וברבע שעה הקרובה נתתי לה לשבת על ברכיי וליטפתי אותה.

לי אין בעיה עם חתולים, אבל לא הייתי מחזיק אחד מהם בביתנו. אילו הייתי מעלה בדעתי להכניס אליו בעל חיים כלשהו, הייתי בוחר בכלב. כלבים מעריצים בני אדם (במשך שנים היה לנו קייסהאונד נהדר, עד שהלך לעולמו ומה אתם חושבים, למי הוא נקשר ביותר? כמובן לאשתי!), להבדיל מהחתולים, הנשארים נאמנים לבית בו נולדו, או התחנכו. הם גם מפונקים ומשוכנעים ככל הנראה שגזע בני האדם נוצר אך ורק כדי להאכילם, לפנקם ולשרתם. גם החתולה ההולנדית הזאת מצאה שזה אך טבעי, כי הלקוח נכנס לבית הקפה אך ורק כדי ללטף את פרוותה המשיית ולגרד מאחורי אוזניה. כשגמרתי לשתות את כוס הקפה השנייה שלי, שילמתי והנחתי את החתולה על הכסא לידי, היא הסתלקה מהמקום מבלי להביט לאחור ומבלי להעלות על דעתה לומר תודה על הפינוק המלכותי.

כאמור, הסתובבנו שעות במדרחוב, נכנסנו לחנויות שונות, אבל לא מצאנו דבר ששבה את דמיוננו, שהיה זול יותר מאשר בארץ, או יקר יותר, אבל שווה את המחיר. היינו בסך הכול יומיים בהולנד ונהנינו מעצם ההרגשה שאנו בחו"ל. מזג האוויר היה טיפוסי הולנדי, מעונן, קצת קריר, אם כי באופן יוצא מן הכלל, באותן שעות בהן בילינו במקום, רק טיפות בודדות של גשם ירדו.

המלצה: אם תזדמנו פעם להולנד, נסו למצוא חנות גבינות. בטיולנו הקצר מצאנו שלוש חנויות ענקיות כאלה ובכל אחת מהן פוזרו לאורך המדפים עשרות צלוחיות והקהל שנכנס ויצא - לא בהכרח למטרת קנייה - יכול היה להתכבד באופן חופשי מהמגוון עשיר, בצורה לא תיאמן של המטעם הזה בעל הריח השמימי (או סירחון תופתי, אם אינכם חובבי גבינה). ראינו אפילו גבינה ירוקה לגמרי, עשויה מפסטו. הפתעה נוספת: ההולנדים אוכלים גבינה עם חרדל וליד כל זוג, או שלישיית צלוחיות, ניצבו מספר צנצנות עם כמה סוגי חרדל.

גם במקום מגורנו בתל אביב אנו מכירים אטליז וקונדיטוריה, הנוהגים לתת טעימות חינם ממרכולתם, אבל לעסקים אלה נכנסים רק לקוחות ולא תיירים סקרניים במאותיהם ובאלפיהם.

התמזל מזלנו ובכניסה לחנות קרובה לאחת מחנויות בהן ביקרנו, התנוסס שלט: "התכבדו בקיט-קט!" במקום עמדה להיפתח בקרוב חנות נסטלה. הצטרפנו לעשרות הרבות של עוברים ושבים ואף אנו נטלנו חפיסה, או שתיים, מהחטיף הפופולארי הזה, קינוח הולם לאחר דיאטת הגבינות העשירה.

כעבור זמן קצר עמדנו לפגוש את אחיה של אשתי וחברתו וללכת לאכול עמם ארוחת ערב, אבל למי היה עוד תיאבון? התבוננו באורחינו המשביעים את רעבונם, אבל אנו שנינו רק הקשנו עמם כוסות של יין. יין וגבינות הולכים טוב ביחד.