בהרצאה של הסופרת יוכי לוין שמעתי אותה אומרת: "הייתי בארצות רחוקות, גרתי בערים סואנות, נפגשתי עם שועי עולם… ואני מתגעגעת לאמא…" מצאתי כי דבריה שלה כאילו מדברים מתוך לבי. גם אני מצאתי את עצמי מתגעגעת לאמי. אמי נפטרה לפני יותר מ- 10 שנים ואני עדיין מתגעגעת. לאחר שנפטרה אני זוכרת שנמנעתי מללכת לאירועים שונים שחששתי שיפריעו לי לשמור על הקשר עם אמי וירחיקו אותי ממנה. באותה תקופה ניזונתי מדעות ורעיונות פסיכולוגיים אותם הכרתי, אשר דיברו על אבל כעל תקופה מוגבלת בזמן, ושהדרך "להחלים" ממנו הוא לעשות צעדים הדרגתיים כדי להינתק מהמת ולהמשיך בחיים. התנהלויות אחרות הוגדרו כ"אבל פתולוגי" או "אבל מושהה". לא רציתי להיות מוגדרת כך, אבל היה לי מאוד קשה לחשוב שאנתק מאמי. באותה תקופה מצאתי את עצמי מחפשת בקדחתנות אחרי דרכים אחרות להבין, לחשוב ולהתמודד עם מה שהרגשתי כאפשרות היחידה עבורי להתמודד עם מות אמי. מצאתי את מבוקשי ברעיונות ובדרכי הטיפול של הגישה הנרטיבית שנהגו ונכתבו ע"י מייקל ווייט מאוסטרליה יחד עם לורן הדקה וג'ון ווינסלייד מארה"ב.

מאת: רחל פוגל

הגישה הנרטיבית יוצאת מן ההנחה שמוות פיזי אינו סוף הקיום של הנפטר והיחסים איתו. המוות נתפס כנקודת מעבר על פני רצף של חיים, שממשיכים להתקיים גם אחרי מותו של אדם אהוב, אלא שהקשר עמו עובר שינוי. מנקודת מבט זו, אין הכרח להיפרד מאדם אהוב שמת, אלא להכליל את נוכחותו ומורשתו באופן אחר בחיינו. ייתכן ששנים בנינו את חיינו והזהויות שלנו שלובות עם בן הזוג, או הילד, או חבר קרוב שזה עתה נפטרו. ייתכן שהכרנו אותם 30 שנה. ייתכן שהם מילאו תפקיד משמעותי בסיפורים שלנו על מי אנחנו. השלום הסופי עלול להתפרש כאילו תרומתם לסיפור שלנו אינה חשובה עוד ומתבטלת, וליצור סכנה של מחיקת רובד שלם בזהות שלנו. אם כן, אין אנו חייבים להיות לכודים בהנחה ה'מציאותית' שאם אדם אחר אינו נראה לעין אזי הקשר איתו אינו קיים עוד. כשם שאנו מלמדים ילדים כבר משחר ינקותם שמחוץ לטווח הראייה אין פרושו מחוץ לנפש. כך גם מוות אין פרושו שלילת ההתחברות. המוות רק מזמין את הנותרים לשנות את אופן ההתחברות. מייקל ווייט (1987) נתן ביטוי לכך במטפורה: 'לומר הלו שוב'. (saying hello again instead of saying good bye). גישתו טוענת כי במקום לבנות שיח (discourses) וטקסים סביב הינתקות מהמת, נוכל לחפש דרכים שיכללו וינכיחו אותו. דרכים של המשכיות במקום לחפש שבירה של קשרים נוכל לחפש הזדמנויות שהם יימשכו. מתאבלים רבים נוטים לכלול את הנפטר באופן קבוע בשיחותיהם. הרגל זה מעניק להם נחמה ומסייע להתמודד עם המעבר שדורש המוות. במקום להתעורר למציאות קשה של אובדן – הם יכולים למצוא את נוכחות האדם האהוב נמשכת באירועי היומיום. אחרים יכולים לסייע על ידי הצטרפות לשיחה אודות קשריהם עם הנפטר, במקום להשתיק ולהימנע משיחות כאלה מתוך השפעת תפיסות חברתיות מודרניסטיות ('לא רוצים להכאיב לו… צריך כבר להיפרד מהמת… צריך להתקדם הלאה' וכד'). הגישה הנרטיבית משתמשת בעבודה טיפולית כדי לפתוח אפשרויות בטיפול לכלול מחדש את המת בהמשך חיי הנותרים. עבודה זו מכונה: re-membering.

'לומר שוב הלו'

ב- 1988 מייקל ווייט פרסם מאמר שנקרא: "לומר שוב הלו- להכליל קשרים שאבדו כפתרון של אבל". (Saying hullo again) במאמר זה ניתן למצוא תיאור של דרכי העבודה שפתח ווייט בשיחות עם אנשים שחוו מה שאז אובחן כ"אבל מושהה" או "אבל פתולוגי". רוב האנשים הללו כבר קיבלו טיפולים ממושכים ואינטנסיביים שהיו מכוונים ע"י הרעיונות הנורמטיביים אודות שכול. רעיונות נורמטיביים רבים משמרים את המטפורה של "להיפרד לשלום", הקשורה עם המטרה של להשיג קבלה של האובדן של האהוב ולפתח רצון להמשיך בחיים חדשים המנותקים מהאהוב שנפטר. בפגישותיו הראשונות עם אנשים אלו, היה ברור לווייט שהם איבדו כבר יותר מידי. היה ברור שלא רק שהם איבדו אהוב, אלא שהם גם איבדו חלק נכבד מתחושת ה'אני' של עצמם, של הזהות של עצמם. בלי צורך בעידוד רב, כותב ווייט, אנשים אלו חיברו אותו עם נסיבות האובדנים שלהם כשהם מתייחסים בחופשיות לתחושת הריקנות והאומללות שחשו בעקבות זאת, ולרגשות חוסר הערך והייאוש שלהם. היה ברור לו גם שבנסיבות אלו כל טיפול המכוון ע"י המודל הנורמטיבי- כלומר כזה שמגדיר את שלבי האבל לפי המטפורה של פרידה- רק יסבך את המצב עוד יותר, כלומר: יחריף את תחושת הריקנות והאומללות שלהם, ואת תחושות הייאוש וחוסר הערך. הכללת היחסים שאבדו נראתה מטרה מתאימה יותר מאשר לעודד אנשים אלה להיפרד מן היחסים. החקירה הטיפולית שלו, של המטפורה של לומר הלו (ברוך הבא) הושפעה ע"י שיקולים אלו. כשהוא מכוון ע"י המטפורה של "לומר הלו", יצר ווייט שאלות שקיווה שיפתחו לאנשים אפשרויות בנסיבות אלו, לדרוש מחדש/ להנכיח מחדש את הקשרים שלהם תוך פתרון תחושת הריקנות והאומללות, חוסר הערך והייאוש.

הרעיון של RE-MEMBERING

המושג RE-MEMBERING נשען על המונח MEMBERSHIP, שטבעה לראשונה האנתרופולוגית ברברה מיירהוף (1986). הוא פותח לשימוש טיפולי ע"י מייקל ווייט (1989). המונח MEMBERSHIP מתייחס לחיים ולזהותו של אדם, מתוך התבוננות מטפורית, כמורכבים מאוסף של אחרים משמעותיים: 'מועדון חיי האדם'. בראשית חיינו, הדמויות המשמעותיות לנו נכנסות כחברות למועדון חיינו, בין אם נרצה ובין אם לאו. בהמשך החיים, אנו מוסיפים ומפחיתים מרשימת החברים במועדון זה. לרוב, לבני משפחה קרובה יהיה מקום משמעותי. אחריהם נוסיף ילדים, חברים, קולגות לעבודה, שותפים ועוד. קן גרגן ושילה מקנמי (1999) טענו, כי הזהות של האדם היא תוצר של מערכת יחסים ולא תוצר של התפתחות אינטראפסיכית. הזהות נוצרת תוך כדי דיאלוגים רבים עם אחרים סביבנו. לכן, אם מסתכלים על זהות כעל 'מועדון חברים' הרי שמועדון זה יוצר קהילה מפורטת של דמויות משמעותיות, מהם אנו שואבים ויוצרים משמעות לאירועים בחיינו. החברויות במועדון חיינו אינן בעלות דרגה ומעמד זהים. לחלק מהחברים ניתן מעמד מועדף. יהיו כאלה שיקבלו אף 'חברות לכל החיים'. חברים אחרים הינם יותר שוליים. להורים יש בדרך כלל מעמד מועדף במועדון החיים של הילד הצעיר. אחדות מהדמויות מקבלות מעמד משודרג בזכות הבחירה שלנו בבן זוג לחיים. דמויות אחרות מקבלות מקום של משמעות בעלת ערך מקומי או זמני. לעיתים הדמויות דווקא מורחקות מן המועדון או מורדות בדרגה, כמו למשל בעקבות מקרים של גירושין. לעיתים מעמדן של דמויות מסוימות מתבטל לחלוטין, כמו בעקבות התעללות או נטישה. כיוון שהחברות במועדון החיים נוצרת תוך כדי דיאלוג עם הסביבה, הרי יש כל הזמן אפשרות לעשות הערכה מחדש של מיקומו של כל חבר מועדון. בשיח המודרניסטי אודות המוות, מניחים לעיתים קרובות שהמוות מבטל את החברות של האדם הנפטר במועדות חיי הנותרים. ובהתאם, אנשים מצופים לקבל את ה'סופיות' ואת ה'מציאותיות' של המוות, לסגת מן ההשקעה הרגשית בקשר עם המת, להיפרד ממנו ולהתחיל ביחסים חדשים. מזווית המבט הנרטיבית, הרעיון לפיו יחסים מסתיימים ושצריך להוציא את האהוב שמת מ'מועדון החיים', אינו בבחינת הכרח או חובה. זאת כיוון שגם לאחר מותם הפיזי, האהובים ממשיכים להתקיים במוחנו. אנו ממשיכים לשמוע את הד מילותיהם, לספר את סיפוריהם, להיזכר בהשפעותיהם עלינו. אנו ממשיכים ליצור משמעויות מחייהם בכל פעם שאנו מדברים עליהם. כפי שאנו ממשיכים לבטא את משמעותם בדרך החיים שלנו. לעיתים אנו מוצאים את עצמנו מדברים אליהם, מעלים בדמיוננו את עצותיהם. אנו עשויים לדמיין את הנאתם למראה התפתחויות משפחתיות שלא הייתה להם הזדמנות לחוות בחייהם. בכל המובנים הללו הנפטר ממשיך להתקיים גם הרבה אחרי שגופו, אינו קיים עוד. קיומו יכול לקבל צורה של סיפור במקום צורה ביולוגית. אך השפעות קיומו ממשיות ביותר. ניתן לומר, שאנשים ממשיכים לחיות כל עוד הם נזכרים ע"י הנותרים. חברותם ב'מועדון החיים' שלנו אינה צריכה להסתיים עם המוות. ואם החברות אינה מסתיימת הרי אנו יכולים להמשיך לכבד, ולהיות בקשרים עם חברי 'מועדון החיים' שלנו גם אחרי מותם. עבודת ריממברינג פרושה לעשות הערכה מחדש של חברותן של הדמויות השונות בחיינו ובאופן אקטיבי, לקבוע את מעמדם במועדון חיינו גם לאחר מותם.

שיחות RE-MEMBERING

מייקל ווייט תרגם את המונח של מיירהוף לפרקטיקה טיפולית, שהחלה, כאמור בעבודתו עם אבלים. הוא הציע מפה טיפולית המזמינה את האדם לבדוק את יחסיו עם הדמות האהובה שאבדה, וכך יוכלל ויועשר קיומה במועדון חייו. לצורך הדגמת המפה ניעזר בחלק משיחה טיפולית עם דורית. (שם בדוי). דורית בשנות ה-20 לחייה פנתה לטיפול ותיארה תגובות של כאב בכל פעם שראתה או שמעה על אינטראקציות של אבא-ילד. במהלך השיחות סיפרה על כך שהתייתמה מאביה בשנה הראשונה לחייה. משום כך לא היווה חלק משמעותי מחייה. לכן הופתעה מתגובות אלה שלה שכן הן הופיעו שנים רבות לאחר מות אביה וללא כל סיבה שנראתה לה הגיונית. במהלך השיחות הסתבר שהיא אינה זוכרת חוויות ממשיות מאביה מלבד סיפורים מועטים שסופרו לה על הקשר ביניהם. מתוכם זכרה סיפור אחד אשר תיאר אותו ממהר לחזור הביתה בערבים, למרות קשיים רבים בשל עבודתו, וזאת במטרה להשתתף בתהליך השכבתה לישון. סיפור זה ריגש אותה מבלי שידעה למה. אדגים כאן חלק משיחת RE-MEMBERING: (המשפט המודגש מציג את החלק הרלוונטי במפת ה-REMEMBERING, והחלק מתחתיו מדגים את סוג השאלה שנשאלה בפועל. השורות המופיעות בצבע אדום משקפות רק חלק קטן מהתשובות העשירות שנתנו).

א.1. מה הדמות שנפטרה תרמה לאדם?

למרות שאת לא ממש יכולה לזכור את אביך, הסיפור על הנסיעה הארוכה שלו כל ערב להשתתף בהשכבתך לישון, איך הוא משפיע עליך היום כשאת חושבת עליו? במה הוא תורם לחייך? הוא כנראה מאוד התגעגע אלי בשביל לעשות את הדרך הזאת כל ערב…

א.2. במה ההתבוננות של האדם בזהותו דרך עיני הדמות שנפטרה, תורמת לעיצוב הערכים שחשובים לחייו?

כשאת מתבוננת בעצמך דרך העיניים האוהבות של אביך, דרך החוויה הזאת, מה לדעתך אביך יכול היה לראות בך כבר אז, למרות גילך הצעיר? אני חושבת שכבר אז הייתי מתוקה וממגנטת. כנראה הייתי מאוד מרכזית בחיים שלו…

ב.1. מה האדם (איתו מדברים) תרם לחייה של הדמות שנפטרה?

למרות שהיית תינוקת, מה לדעתך את תרמת לחיים של אביך, אם עשה מאמץ כזה כדי לראות אותך ולהשתתף בהשכבתך? השאלה מאוד הפתיעה אותה שכן היא לא חשבה שבגיל כה צעיר יכלה להיות לה תרומה כלשהי לאביה ובכל זאת ענתה לאחר חשיבה: ייתכן שעצם הקיום שלי הגדיר אותו לראשונה כאבא…

ב.2. במה האדם ותרומתו לדמות האהובה שנפטרה, עיצבו או יכלו לעצב את הערכים שהדמות שנפטרה הוקירה?

אמרת שיתכן שהקיום שלך הגדיר אותו לראשונה כאבא. איך לדעתך ייתכן וזה השפיע על המחשבות שלו על עצמו? לאילו ערכים שהיו יקרים לו ייתכן שזה היה קשור? יכול להיות שהיה לו משמעותי להיות מחובר לילדה שלו כבר מגיל צעיר. כנראה קשר של הורה וילד היה לו מאוד חשוב. אני יודעת שהיה לו קשר מאוד מיוחד עם אבא שלו- סבא שלי. כנראה היה חשוב לו ליצור איתי קשר קרוב כבר מימי חיי הראשונים… בהמשך לשיחות אלה דורית החליטה שהיא רוצה להכיר את אביה יותר. היא יזמה פנייה לקרובי משפחה וחברים שהכירו אותו וביקשה מהם לספר לה סיפורים על אביה. היא ביקשה במיוחד שלא יתארו רק את החלקים היפים שלו כפי שנוהגים לעשות הרבה פעמים בהתייחס לאנשים שנפטרו אלא שיתארו אותו כפי שהיה כאדם על כל המורכבות שבו. כולם שיתפו פעולה עם בקשה זו ובשלב מסוים אמרה דורית בשיחה בעיניים נוצצות: "עכשיו יש לי אבא! אני לא יתומה יותר!" ניתן לראות איפוא ששיחות הריממברינג אפשרו לדורית להכליל את אביה במועדון חייה, בזהותה, עד כדי שלאחר שנים של יתמות חשה שעכשיו כאשר הוא נכלל במועדון חייה, היא אינה מרגישה יתומה.

רחל פוגל – פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית אוניברסיטת בר אילן מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. טל. נייד: 054-4768892 אתר הבית: rachelfogel.co.il