על פי הערכות אנשי מקצוע, שכיחות התופעה גורמת לא רק לסבל נפשי עצום לבעלי המשקל הגבוה, אלא אף מונעת פעמים רבות את הצלחת הטיפול הרפואי בבעיותיהם וכולאת אותם במעגל של דיאטה והשמנה לסירוגין. ברבות ממדינות המערב הפכה ה"שמנופוביה" למגיפה חברתית של ממש: בארה"ב, שיעורם של מקרי אפליה על רקע משקל משתווה לשיעורם של מקרי אפליה על רקע גזעי. לדעת רבים, היקף התופעה מזכיר את ההומופוביה כשזו היתה בשיאה.

בארה"ב עלה הנושא לסדר היום בעקבות שורה של כתבות ומחקרים אקדמיים ואף עמד במרכז השיח הציבורי לפני כשבועיים, כשמגישת חדשות הבוקר של רשת cbs, ג'ניפר ליווינגסטון, בחרה להגיב בשידור לצופה שנזף בה באי-מייל ובדף הפייסבוק של הרשת על כך שהיא שמנה. תגובתה של ליווינגסטון זכתה ליותר מ-10 מיליון צפיות ביו-טיוב.

בניגוד לארה"ב, בארץ הדיון הציבורי בנושא נמצא בחיתוליו.

הוא מתאפיין לא פעם בקשר של שתיקה, שנובע בדרך כלל מבושה.

 מי שמובילה את המאבק למען ההכרה בעוול המוסרי והנפשי הנגרם לשמנים באפלייתם היא הדיאטנית איילת קלטר.

קלטר נאבקת בתפיסה המקובלת שהשמנה היא תוצאה של בחירה וטוענת כי אין זה ראוי - מוסרית, ציבורית וחברתית - להאשים את האדם השמן בבעיותיו.

ואכן, התחקיר שערך כתב הבריאות רן רזניק  התבסס על שיחות עם רופאים, עם דיאטניות ועם בכירים במערכת הבריאות, וגם על מחקרים בנושא, מעלה תמונה מדאיגה על ממדיה של התופעה בישראל.

על פי נתוני משרד הבריאות, כמחצית מהישראלים סובלים מעודף משקל, ואין ספק שרגשות שליליים שמגלים כלפיהם רופאים ודיאטניות פוגעים באיכות הטיפול הרפואי שהם מקבלים.

למשל, לפני מספר שבועות הובא בכלי-התקשורת ,סיפורה של בחורה בת 22 שחף קישניה מבת-ים אשר הגיעה בחודש ינואר האחרון  לבדיקה בבית-החולים וולפסון בחולון כדי לברר מהן המקורות לכאבי הבטן מהם היא סובלת מזה תקופה ארוכה.

היא לא תיארה לעצמה שדווקא שם, במחלקה כירורגית א' של בית החולים הממשלתי הוותיק, היא תהפוך למושא לעג בידי מטפליה; כלומר: בעוד היא שוכבת על מיטת חוליה היא נאלצת להקשיב לשיחה של הצוות הרפואה אודות משקלה הרופס .

 לשחף ההמומה לא נותר אלא לעצום עיניים ,להעמיד פני ישנה, ולנסות לבלוע את העלבון.

שחף הגישה תלונה כנגד הצוות הרפואי בבית-החולים וולפסון למשרד הבריאות ,ותביעתה נמצאה כמוצדקת.

כמוכן, החליטה שחף לעזוב את בית-החולים וולפסון, ולהמשיך את הטיפול בבית-החולים "איכילוב" שבתל-אביב.

שם ,התברר, לאחר שעברה בדיקת CT התברר שכאבי הבטן נבעו מעודף השומן הרב שנצבר סביב גופה.

חשוב לציין כי עד היום לא העזו להגיש נשים שהושפלו בידי אנשי מקצוע להגיש תביעה, וזאת למרות שמדובר בתופעה רחבת היקף.

                                  העיסוק בהשמנה

מחקרים חדשים מראים שאין בהכרח קשר בין משקל עודף לבין סיכוי לתחלואה ולתמותה.

ההשמנה הפכה למגיפה עולמית.

על פי נתוני ארגון הבריאות, בשנת 2006 סבלו יותר ממיליארד אנשים בעולם מהשמנה חולנית (obesity).

ההשמנה מקושרת פעמים רבות לתכונות שליליות כמו עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון, ואופי חלש.

ההנחה הרווחת והמקובלת בעולם הרפואה היא שהשמנה קשורה באופן ישיר לעליית שיעור התחלואה והתמותה. אולם שורה של מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מגלה שלא נכון לראות באופן גורף את כל אוכלוסיית השמנים כאוכלוסייה בסיכון.

על פי הממצאים, כ-25-10 אחוזים מבעלי עודף המשקל, וכן מיעוט קטן בקרב אוכלוסיית השמנים מאוד, אינם נמצאים בסיכון מוגבר לתחלואה. אנשים אלו מכונים כיום "שמנים אך בריאים מטבולית", שכן למרות משקלם הגבוה, מדדי לחץ הדם ורמות הסוכרים בדמם - תקינים. מנגד, יש גם לא מעט אנשים רזים הסובלים מבעיות מטבוליות שמאפיינות בעלי משקל עודף. כך, לדוגמה, במחקר משנת 2002, שנערך בקרב בעלי רקע של מחלות לב, נמצאו השמנים כמועדים פחות לחלות בשנית. תופעה זו כונתה לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" "פרדוקס ההשמנה".

פרסום נוסף משנת 2008 שהסעיר את עולם הרפואה סקר תשעה מחקרים שבחנו את הקשר בין עודף משקל לבין עליית הסיכון לתמותה. התוצאות היו מדהימות: אף אחד מהמחקרים לא מצא סיכון מופחת לתמותה בקרב בעלי משקל תקין, לעומת בעלי משקל עודף.

גם במחקר ישראלי שערך פרופ' אורי גולדברט מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב במשך 12 שנים לא התגלתה השפעה של המשקל העודף על שיעור התמותה בקרב חולי לב.

 בחודש שעבר פורסם בשבדיה מחקר שהעלה את האפשרות שהשמנה עשויה אף להתגלות כגורם הגנה מסוים בקרב חולי לב כרוניים.