מס' צפיות - 453
דירוג ממוצע -
הלכנו רחוק. מדי
אוריה בר-מאיר על הכניסה הקרקעית לעזה, למה זה רעיון מטומטם וגם פתרון חלופי ל"עופרת יצוקה".
מאת: אוריה בר-מאיר 05/01/09 (14:41)

אם כשהיו הפצצות אוויריות בלבד הייתי אמביוולנטי בעניין, והתקשיתי לבחור צד, עכשיו, כשיש כניסה קרקעית, אני יכול לומר בפה מלא: אהוד ואהוד, תעצרו, קחו נשימה עמוקה, תנו עוד מבט במה שאתם עושים, ואולי תבינו שזה רעיון אידיוטי.

 

כניסה קרקעית לעזה פירושה שוב להתבוסס בבוץ העזתי, תוך הרג של אזרחים רבים וחיילים רבים. לא נראה לי שמישהו באמת מעוניין בזה. נכון שלפעמים, כמו במלחמת לבנון השנייה (שהביאה שקט יחסי לצפון), מלחמה היא סוג של פתרון, לרוב זה סתם דבר מטומטם ומיותר.

 

במאמרי "לא מנהיג. אופציה פחות גרועה מנתניהו" כבר כתבתי כי ברק הוא "בטחוניסט מהשורה הראשונה, בעל תאוות קרבות שלא תתואר, שבסך הכל מחכה להזדמנות הראשונה לתקוף בעזה תוך כדי קבלת גיבוי מלא מהאו"ם". כבר אז חשבתי שצדקתי, אבל עכשיו התברר לי עד כמה. אם בהתחלה עוד האמנתי לברק כי הכל זה מכוונות טהורות להגן על תושבי עוטף עזה, הרי שעוד לפני הכניסה הקרקעית זה נהפך למלחמה על "למי יש יותר גדול", ועכשיו נראה שחברת "ברק, אולמרט ושות'" החליטה לתת לחמאס אגרוף בבטן בשביל להוכיח לו מי כאן הבוס.

 

רק רגע, רק רגע, רק רגע! אנחנו הבוס? הרי יצאנו משטח הרצועה, היא כבר, לפחות דה יורה, לא בשליטתה של מדינת ישראל. אז למה אנחנו צריכים להיות הבוס? נכון שזה נורא חמוד וסנטימנטלי שאנחנו עדיין רוצים לשלוט בכל שטחי ארץ ישראל השלמה, אבל הגיע הזמן שנבין, נעכל ונתפוס ששם, אנחנו לא הבוס! המטרה דה פקטו של המלחמה היא באמת להוכיח מי הבוס, וכנראה ששכחנו ששם לא הוא לא אמור להיות אנחנו.

 

ב-1.1.2009 כתב גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" טור דעה על הרעיון הגאוני של ישראל לעקוץ את אש"פ באמצעות חיזוקים כאלו ואחרים של חמאס, ועל זה שחמאס התברר כאלטרנטיבה מאוד גרועה. באותו טור הציע עשת שפעם אחת ישראל תקבל את השלטון הנבחר בבחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית, תכיר בו, ולא תנסה להחליף אותו במה שנוח לה. בינינו, למה לא? במאמר "סביבון מעופרת יצוקה" טענתי שישראל לא נקטה במספר צעדי אזהרה לפני התחלת המבצע, אך שכחתי לציין צעד שקודם לכל צעדי האזהרה ולכל המו"מים: לקבל את הדרישות של חמאס. לא את כולן, רק את ההגיוניות והלגיטימיות. הראשונה שבהן, גם אם חמאס לא אומר זאת ישירות זו אחת מדרישותיו דה פקטו, זה מתן עצמאות אמיתית לרצועת עזה. הכוונה היא מטבע משלהם (אלא אם כן יחליטו, לאחר הסכם עם ישראל, שהם ממשיכים להשתמש בשקל), תחנת כוח משלהם, רשות מים משלהם וכו'. רעיון נוסף באותו נושא: בואו נתמוך בהם במעבר לעצמאות מוחלטת ללא תלות במדינת ישראל, ואפשר אפילו לנסות לבקש בתמורה לתמיכה (כספית וגם בכוח אדם) את שחרורו של גלעד שליט ללא שחרור אסירים "עם דם על הידיים". ויחד עם כל זה, כמובן, יש לדאוג הפעם להסכם דו צדדי, שהיעדרו הוא זה שהפך את ההתנתקות ללא יעילה באמת.

 

אם אחרי זה עדיין חמאס ימשיך בפיגועי הטרור שלו, אז באמת יהיה אפשר להגיע למסקנה כי אתו אי אפשר לדבר. עד אז המלחמה, ובראשה הכניסה הקרקעית, היא מעל הכל טמטום שנועד דה פקטו לספק את יצריהם של העומדים בראש מדינתנו.

 

שתי הערות נוספות על המלחמה:

  • באחד מהויכוחים שלי על המלחמה מישהי אמרה לי שלא יכול להיות שברק תאב קרבות, ושלא יכול להיות שמישהו שהגיע למעמדו הוא צמא דם. בואו נבהיר את הדברים: כשאני אומר "תאב קרבות" הכוונה היא לא שברק נהנה מזה שאנשים מתים. מעטים נהנים מאנשים מתים, ויש הוכחות שאפילו הנאצים לא בדיוק נהנו מאנשים המתים. הכוונה ב"תאוות קרבות" היא שניהול המלחמה יוצר אצל ברק ריגוש מסויים, שלא נאמר אקסטזה או אורגזמה. ברק אינו חולה דם, רק חולה ריגוש.
  • בקשתי לתקשורת לשמור על האמת בפרסום. על ההפגנה שהייתה ב-3.1.09 בת"א כתבה התקשורת "אלפי מפגינים נגד ובעד המלחמה", כשבמציאות היו אלפים נגד המלחמה ורק כמה מאות שהפגינו בעדה. אתם אמורים לדווח, לא לטייח.

הכותב הוא עורך מגזין במה בדימוס.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר