ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי ורב אזורי

בת חפר - עמק חפר

פרשת שמות - "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ גו'"

מה הסתתר בצאן משה

גילגול נשמות מיסתורי של נשמות ישראל

כושר מנהיגות וחוש צדק

כל אבות האומה היהודית היו רועי צאן, גם אברהם יצחק ויעקב, גם צאצאיהם שנים-עשר השבטים, גם דוד המלך וגם על 'רועה ישראל' הנצחי - משה רבינו, מספרת התורה "ומשה היה רועה את צאן יתרו גו'" במשך כארבעים שנה.

המדרש  מסביר שעיסוקו של משה ברעיית צאן לא היתה רק לשם פרנסה כדי לכלכל עצמו ובני ביתו, אלא זה היה מתואם ומכוון מלמעלה 'מתחילת בריאתו נתקן לכך', לשם 'מבחן אישיות' - ה' צדיק יבחן ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן! פעם כשמשה רעה צאנו במדבר חמק וברח מהעדר גדי ורץ עד שהגיע לבריכת מים שם עמד לשתות, משה אץ רץ אחריו וכשהגיע לגדי וראה שהוא התעייף מהריצה, הרימו והרכיבו על כתפיו והחזירו לעדר, אמר הקב"ה: משה, כיוון שיש לך רחמים על גדי קטן, ראוי אתה להיות רועה ומנהיג לצאני - עם ישראל.

מוסיף המדרש ומספר שגם דוד המלך נבדק בצאנו, את כושר המנהיגות וחוש הצדק גילה דוד בהנהגת הצאן, בכך שחילק את המזון העומד לרשות הצאן לכל אחד בהתאם למגיע לו ולפי אפשרות אכילתו, ומנעם מלקחת שלא כראוי - "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שלא הוציא את הכבשים יחד למרעה אלא הוציאם בשלבים, תחילה הוציא את הכבשים הקטנים כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך הוציא את הזקנים כדי שירעו העשב הבינוני, ואחר-כך הוציא את הבחורים שיאכלו את העשב הקשה, אמר ה' מי שיודע לרעות את הצאן כל סוג וסוג לפי כחו, הוא המתאים להיות רועה לעם ישראל".

וכך כתב האברבאנל: "רועי  ישראל ומנהיגיו כולם רועי צאן כמו שנראה מן האבות ומשה, וזה להיות האמנות ההיא דומה להנהגת העם". וזהו שנאמר בתהילים "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן", "מאחר עולות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו", שה' בחר בדוד למלוך על ישראל "ממכלאות צאן", מדרך הנהגתו עם הצאן.

יכולתו של המנהיג להבחין ברברים השונים בתוך הצאן ויכולתו להבחין בפרט וצרכיו בתוך הקהל - זה היסוד להעשות מנהיג. היכולת והתכונה לפרק את מרכיבי הציבור לגוונים ותווים רבים ולהרכיבם כתזמורת המנגנת מנגינה מוסיקלית אחת, זה המנהיג המושלם, ובזה נבחנו משה ושאר מנהיגי ישראל לדורותיהם.

למה ארבעים שנה?

המוזכר לעיל שמשה רבינו היה רועה צאן במשך ארבעים שנה דורש הסבר: היתכן שאיש האלוקים, משה רבינו נאלץ "לבזבז" זמנו ארבעים שנה לעסוק במלאכה פשוטה של רועה צאן? לצורך מבחן אישיות די שיהיה רועה ימים או שבועות ספורים, ואין צורך להיות רועה ארבעים שנה?

לפי הפשט משה היה רועה צאן שנים רבות כי הרועה עוזב את הישוב למקומות מרוחקים מחברת בני האדם "אחר המדבר .. חרבה" - כך יכל משה להתרחק להתרחק מיתרו ושאר בני מדין עובדי העבודה זרה, וכך גם קטנו בסיכונים שזהותו תתפרסם ביישוב והוא יתגלה למצרים, ממנה ברח עקב גזירת המוות שריחפה על ראשו (בשל הריגת המצרי), לכן נשאר רועה ארבעים שנה, כל עוד גזירת המוות עוד ריחפה מעליו.  

הנשמות "התגלגלו" בצאן

בתורת הקבלה והחסידות מוסברת סיבה מהותית-נשמתית להיותו של משה רועה צאן:

כך מתפרשים הדברים על-פי דבר מדהים שאמר מורינו הבעש"ט : "ענין משה רבינו עליו-השלום שהיה רועה צאן, ואחר כך נתן להם התורה ונעשו תלמידיו", כלומר שנשמות ישראל התגלגלו בצאן יתרו, כדי שמשה רבינו יהיה להם ל"רועה צאן" ויתן להם את כל הצריך להם, מזון שתיה, הגנה ומחסה מחיות טרף, פגעי טבע ושודדים ואז יוכל להיות להם למנהיג רוחני.

לשם הצלחת ההשפעה הרוחנית בנתינת התורה הקדושה, צריך להשפיע ולעזור בתחילה בגשמיות, עזרה מתוך דאגה אהבה והתמסרות, רק אז ההשפעה הרוחנית תתקבל בהצלחה. אם-כן התעסקותו של משה במרעה הצאן היתה בבחינת השפעה גשמית הקודמת ומכינה להשפעה הרוחנית.

נקודה זו היא 'אבן יסוד' במשנתו של מיסד החסידות הבעש"ט - אשר פעל אצל חבריו הצדיקים הנסתרים שישפיעו ליהודים תחילה גשמיות ואחר-כך רוחניות.

כפי שהיה אצל אברהם ולוט: הרי לוט עשה מהפך קיצוני ביותר בחייו - כשעזב את איש החסד המופלג והגדול ביותר, הלא הוא דודו-גיסו אברהם אבינו, והוא הלך לקצה הכי רחוק והכי הפוך - להיות שופט בעיירת הרוע והרשע, הלא היא סדום ועמורה. כיצד התרחשה כזו מהפיכה קיצונית ודרמטית מן הקצה לקצה

תחילה היתה ההנתקות, "הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה", וכתוצאה מההנתקות הגשמית שלוט לא היה סמוך עוד לשולחנו של אברהם מיד נפרדו דרכיהם עד שנפל לעמקי פחת - לסדום ועמורה!

מכאן למדים לעבודת השליחות ועבודת החינוך, כל אחד ואחת בביתו וקהילתו: ההשפעה החינוכית והרוחנית יכולה להצליח לאין-שיעור כאשר היא משולבת בדאגה ועזרה גשמית. לדאוג ולסייע ליהודי שני בגשמיות, שזה עצמו מצווה רוחנית עבורינו, זה מהווה מפתח להצלחת ההשפעה על המימד הרוחני, לחנך את הזולת ואפילו את בן המשפחה לדרך התורה והחסידות. 

רועה צאן תלמידיו

הבעל-שם-טוב מוסיף ומסביר את הפעולה הרוחנית שנוצרה על-ידי רעיית הצאן של משה רבינו, לפי ההסתכלות הפנימית על משמעות השכר והעונש בתורה מיוסד על דברי חז"ל "שכר מצווה - מצווה, ושכר עבירה - עבירה":

האדם בעצמו, במעשיו, דיבוריו ומחשבותיו יוצר את השכר, או את העונש, שהוא מקבל על מעשיו!

- בניגוד לשכר ועונש של בני האדם שאינם נוצרים על-ידי האדם הפועל, אלא על-ידי המעסיק או האדון, למשל פועל העובד בייצור מקבל מהאדון כסף (לא בהכרח את המוצר שהפועל עצמו יצר), העושה מעשה רע מקבל מהאדון או השופט קנס כספי, או עונש פיזי (ולא שהפועל מקבל את הדבר הרע שהוא עשה) -

לא כן בעבודת ה' שהשכר והעונש הם תוצאה ישירה ממעשה האדם עצמו, בעמלו בתורה ובמצוות הוא יוצר לעצמו את השכר, וכן להיפך בחטאיו הוא יוצר לעצמו את העונש, עצם הזכות של היהודי למלא את רצון ה' זה השכר הכי גדול, השמחה והאושר הכי עילאיים, זה יוצק לחייו תוכן משמעותי וסיפוק אדיר על שזכה למלא את רצון המלך העליון, וכן להיפך העונש הגדול ביותר על העבירה זה עצם תחושת הריקנות והסלידה של האדם עצמו ממעשי החטא הרעים שלו שפגע ופגם במלך.

זאת ועוד, השכר על קיום המצוות הוא עצם עשייתם שעל ידם מתחברים לה', והעונש על החטאים הוא עצם עשייתם שעל ידם זה מתחברים לשטן וליצר-הרע:

הריווח והשכר הכי גדול שניתן לאדם זה קירבה למקור החיים והטוב - ה' יתברך, והעונש הכי קשה הוא חיבור לכוחות ואנרגיות שליליות - כוחות הטומאה והרע; התורה והמצוות מכילים כוחות קדושה אלוקיים נפלאים ועצומים לומד התורה ומקיים המצוות זוכה להתמלא בכוחות אדירים אלו, שהם מביאים לו ברכה והצלחה בכל, מרגוע ומנוחת-נפש בלי דאגות ומחשבות מטרידות ומבלבלות; ואילו חטאים ועוונות מכילים אנרגיות וכוחות שליליים ואיומים ביותר, עושה החטא מכניס לעצמו את אותם חיידקים אכזריים טורפים, המשתלטים עליו, מדרדרים אותו ומפילים למעמקי התהומות.

למרות שבעת עשיית החטא האדם נהנה, הרי זו רק הנאה זמנית ורגעית, אבל לטווח ארוך הוא יסבול ממעשהו, כמו אדם האוכל מזון טעים אבל רעיל.. כך הכוחות והאנרגיות הרעות של פעולת החטא מרעילים את נפש האדם, וארותם כוחות רעים משתלטים עליו וגוררים אותו לשוב ולעשות דברים אפילו בניגוד לרצונו, בעשיית חטא האדם מכניס לעצמו 'אורח רע', כוחות טומאה ורע שטניים, שאט אט נהפכים מאורחים ל'בעלי הבית', השולטים בו ומכתיבים לו איך ינהל את אורח-חייו, כמו אדם שמעשן סיגריות שלמרות שהוא מבין שעישון מסוכן לבריאותו, הוא אינו שולט בעצמו וקשה לו להפסיק לעשן, כי הכוחות העצומים של הרע שבסיגריות שולטים בו, הוא שבוי בידיהם, הם מכתיבים לו איך להתנהג, מתי וכמה לעשן;

ולאידך בעשיית מצוות האדם קונים שליטה על רגשותיו ומחשבותיו כוחות טובים וקדושים כמו אדם האוכל מזון משובח ובריא מלא בווטימנים ומינרלים, המסייעים לו ונותנים לו כוח בחיים, מדרבנים אותו להמשיך במרץ ולהוסיף ולהתעלות, כמו אדם המתעמל ועושה ספורט שכתוצאה מכך משתפר כושרו-הגופני, הסיבולת לב ראה שלו, גופו מתחזק אין לו חולשה ועייפות ונמנעות ממנו מחלות ופגעים הוא נעשה יותר חזק ועירני, זאת לא כשכר ו'פרס' צדדי על ההתעמלות, אלא זה נגזר כתוצאה ישירה ממעשיו, ההתעמלות עצמה מחזקת את כוח גופו ומבריאה אותו; כך היהודי מקיים המצוות, זוכה בכוחות רוחניים נפלאים, ויש לו כוח ומרץ לעשות דברים טובים וקדושים.

זו כוונת המשנה באומרה "שכר מצווה - מצווה", שהשכר הגדול של המצווה זה עצם הזכות לקיימה, שזוכים בכוח העצום שבמצווה, והעונש הגדול של העבירה זה עצם קיומה, שחודרים לאדם כוחות רעים ומסוכנים.

מחשבה, דיבור ומעשה

בשלושה דרכים ("לבושים") האדם פועל ויוצר קשר עם סביבתו: במעשה, דיבור ומחשבה: "במעשה" הוא יוצר קשר עם רכושו וחפציו הגשמיים, "בדבור" הוא יוצר קשר עם ידידיו ואף קשר רגשי עם זוגתו (בתורת הקבלה זיווג עם אשה נקרא 'דיבור'), "במחשבה" נוצר קשר פנימי עמוק עם צאציו (בקבלה מוסבר שהצאצאים נוצרים ממוח האב - "הנשמה שוכנת במוח שמזה נעשה טיפה זרעית, והם בניו").

לכן ניתנו שלושה סוגי מצוות, שניתן לקיימם בשלושת הכוחות האמורים: מצוות שמקיימים במחשבה במחשבה - ידיעת התורה, אהבת ה' ויראתו. מצוות שמקיימים בדיבור - כמו מצוות תפילה. ומצוות שמקיימים במעשה - כמו מצוות הצדקה, כי, מסביר הבעל שם טוב, קיום שלושת סוגי המצוות הללו בונים ומחזקים את שלושת כוחות האדם:

המצוות המעשיות מחזקות את הכוח המעשי של האדם, שיוכל לנהל את כוחותיו המעשיים כפי שצריך בתבונה ובהצלחה, שתחומי העשיה שלו ורכושו הגשמי יתברכו ויצליחו לרווחה ועושר כלכלי (ו"אם פגם במעשה, גורם לו צער מעבדיו ובהמותיו");

המצוות שבדיבור מחזקות את כוח הדיבור של האדם, ואת היכולת שלו ליצור קשרים ויחסים נאותים עם ידידיו וזוגתו (כי "בני אדם השונאים אותו באו על-ידי פגם דבורו, לכך צריך להעלותן ולתקנם על-ידי דיבור התפלה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו. ואם אינו עושה כך, רק שדוחה אותן, נעשו שונאים אותו יותר");

המצוות שמקיימים במחשבה מחזקות את שכל והמחשבה ומשתפר טיב היחסים עם הצאצאים ("ואם פגם במחשבה שבמוח - גורם שיש לו צער מבניו").

הקשר בן רב לתלמידיו שייך לתחום המעשי, לכן משה רבינו על-ידי "שהיה רועה צאן, אחר כך נתן להם התורה ונעשו תלמידיו".

מקורות - ש"פ שמות תשכ"ג . ועוד.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com