קובץ זה של סיפורים עדויות ועובדות, מראה ללא כל ספק כי אנו עם גזעני ואפילו גזעני להחריד, גם בתוך עצמנו ,כלפי הגר אשר חי עימנו, שותפנו למדינה וכמובן לעמים אחרים. באיזו זכות מתנהג העם היהודי בצורה זו כאשר ההיסטוריה שלו מליאה ברדיפות גזעניות,פוגרומים, כפיה דתית ובגולת הכותרת שואה אשר לא הייתה כמוה?

לפני שלושים שנה, ניסה מישהו להרגיעני בנושא כאשר הוא הגדיר לי את המצב בארצות הברית: אמריקאי ממוצא אנגלי שונה את האירלנדי השונא את היהודי השונא את ההיספאנים השונאים את הכושים הפוחדים מהלבן (וורוד) אבל שונאים את האינדיאנים. אבל העובדה כי יש גזענות בעמים ומדינות אחרות, לא מנחמת אותי ולא מיטיבה עם המצב.

סיפור 1: ילדה כבת 6 מהגרת עם משפחתה בשנות השלושים מדרום מזרח פולין (גאליציה) לבירת צרפת, פריז, משתכנת כמו גולים יהודים רבים ברובעים המוקצים להם וכל זה מסיבות של חיפוש פרנסה ובריחה משירות צבאי.  

האב מקים חנות להספקת מזון ויום אחד חסר לו איזה מוצר בחנות ועל מנת לספק את רצונו של הקליינט שולח את הילדה לרחוב המקביל לסוחר אחר "לכי אל פלוני ונסי לקנות ממנו את המוצר אך השתדלי לדבר עימו בצרפתית"- הגיעה הילדה לחנות המתחרה וכושלת בדבריה ועשה את הבקשה באידיש ! "עופי מפה חתיכת שיקצה גאליציאנית צעק עליה המוכר ואל תשימי רגלך עוד פה"--- זעק עליה מבלי לדעת מי היא ומאיין באה. המוכר היה יהודי מוורשה עיר "הנאורים", זיהוי העגה האידישית של ילדה "גאליציאנית" הוציאה ממנו את תמצית הגזענות היהודית. זיכרון זה פגע בילדה לנצח ומאז, אידיש היא דיברה רק עם הוריה אשר התקשו ללמוד צרפתית,

סיפור 2. נכנסתי בתחילת שנות ה-90 לחנות קנה ובנה במתחם גן שמואל על מנת למצוא איזה כלי עבודה, החנות הייתה כמעט ריקה מקונים והמולה קטנה משכה את תשומת ליבי: אישה שנות החמישים לחייה, מלווה בפועל תאילנדי לבוש סחבות וקובע קש מחזיק בידו סוללת ברזים עתיקה לאמבטיה, לפניהם עובד החנות ממוצא ערבי, ההמולה באה מהאישה אשר לא הבינה שפה אחרת מאשר לצעוק גם על המוכר וגם על הפועל "שלה", שאלתי את המוכר אם אני יכול לעזור לו, כי איש טכני אנכי, והא שמח להצעה וביקש ממני לבחון את הברז העתיק (נקנה בשוק פשפשים) ולומר לו אם יש עצה איך להתאימו לתקן המצוי בביתנו, זו לא הייתה משימה קשה ותוך שתי דקות היה בידיו כל הדרוש למשימה.

או אז קפצה האישה על הפועל התאילנדי , חבטה בו בסלה והטיחה בו כי הוא בור ובלתי נחוץ ועוד מיני מילים לא ראויות ובאותה הזדמנות נפלה גם על המוכר הערבי אשר ניסה לעזור לה בתחום אשר לא היה מופקד עליו.  התנהגות זו הקפיצה את ה"פיוז" שלי ואמרתי לאישה את אשר אני חש כלפיה , לא וזה הזיז לה במיוחד. הפועל התאילנדי לא דיבר עברית אך הבין אנגלית ולו אני פשוט תרגמתי את דברי האישה  והוא במהירות סיפר לי כי הוא סובל מתת תזונה , גר בסוסיתא נטושה ומקבל את שאריות האוכל על עיתון על הרצפה!!!

סיפור 3. אנו גרים ביישוב חלקו חקלאי חלקו שיכוני, כאשר החלק השיכוני , תושביו הם בייחוד יוצאי המעברה אשר הוקמה לצד היישוב בשנות ה-50. אציין רק כי היחסים של ה"חקלאים בעלי האדמות" אל אנשי השיכון הם יחסים של אדונים למשרתים וכך גם נראה הבדל הטיפוח בין אזורי המגורים.

אך סיפורי נסב שוב סביב עובדים זרים: לפני תחילת האינתיפאדה השנייה, היו ביישוב החקלאי הסמוך, הרבה פועלים סינים אשר בשעות אחרי הצהריים היו מסתובבים על אופניים באזור מגורי ע"מ לחפש השלמת הכנסה בעבודת מכל סוג, מאחר ויום אחד החלטתי לנקות את הגינה שלי מעשביה והייתי זקוק לעזרה, עצרתי זוג סינים ושאלתי אותם אם הם מוכנים לקבל את העבודה ולמחיר אותו ירצו לקבל, לארח הגעה להסכמה, קבענו כי הם באים ליום המחרת בשעות אחה"צ והם אכן באו.

לקראת ערב של אותו יום חם, ביקשתי מהם לעשות הפסקה והגשתי להם אוכל אסיאתי ממטבחי על שולחן הפיקניק בסוכה ויחד עם בני משפחתי ישבנו לאכול, פתאום פרץ אחד העובדים בבכי כואב והחליף מילה עם חברו אשר בתורו הצטרף לבכי. מופתעים ומוכי תדהמה , שאלנו אותם לפשר המצוקה, אולי לא נהגנו כיאות? הפועל הראשון אמר לי כי מאז שנתיים בהם הם גרים אצל שני חקלאים שונים בכפר ממול, הם לא ישבו על שולחן לארוחה על צלחות רגילות עם כוסות מקלות סיניים וכמובן ואפילו המזון אשר הגשנו להם רק דמה לאוכל סיני, האוכל אשר הם קיבלו היה מבוסס על שאריות של אוכל פולני. שכרם שולם להם אך ורק אם הייתה מספיק עבודה ולא הספיק על מנת לשלוח ממנו למשפחה בסין, כי הרי זו עיקר מטרתם. הסינים באו אלי לעוד שתי משימות. מספר ימים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה ורוב הפועלים הסינים באזור חזרו לארצם.

יש לי לצערי עוד הרבה סיפורים מסוג, לפני האינתיפאדה השנייה פגשתי הרבה פועלים מהגדה וראיתי את התנהגות ה"בעלי-בית" שלהם כלפיהם, ראיתי גם אחרי האיסור להביאם לעבודה את אותם "בעלי-בית" מחפשים בנרות תחליף לעבודה "הערבית" וכולנו יודעים כמה זמן לקח להכשיר אחרים וכי איתם באו לנו עוד עובדים זרים אשר שוכנו בכל מיני מכלאות ומכולות בלתי כשרים למגורים.  ובאשר לעולים מאתיופיה, לסכסוך המתמיד בין אשכנזים ל"פרענקים", בתי ספר ממלכתיים המסרבים לערב אוכלוסיות, ריבוי בתי כנסת לפי עדה ומוצא ולפעמים ללובים (טראבלסים) מסוג א' וללובים מסוג ב' ובל נזכיר את פליטי דרפור וארצות אפריקה האחרות אשר מתדפקים על גבול המדינה אשר חלק גדול מיושביה היו פליטים בעצמם באירופה או ארצות ערב.

אז, בבקשה אולי למי מחכמי ישראל יש תשובה והסבר לתופעה אשר הרוב מוכנים לחיות איתה ואחרים קשה למצוא מקום בקהלה? מדוע ביום השואה יש כביכול אחדות המסתירה ליום אחד את האמת הכאובה. מדוע ואפילו לא היו זרים בתוכנו, אנו עם כל-כך גזעני ומסוכסך בתוכו? אולי פשוט אנחנו עדיין דור של עבדים מתוסכלים, או של עדת צבועים המדברת על דמוקרטיה, רצון לשלום ולא מתכוונים לכך בכלל.

(בתמונה: עובד זר בנגב 2007. צילם: שרון בן-אריה)