משהו מאוד מקומם שורה באוויר הישראלי בכל הקשור לנשים-גברים ומה שביניהם. לפני כשבוע בתוכנית "פוליטיקה" הקדישו לא מעט זמן לנושא העצמת האישה. נושא זה הוא כלל לא חדש עבור הציבור הישראלי ומשום מה אנו כבר מקבלים שיחות כאלה, אשר לחלוטין גובלות בשטיפות מוח נוראיות, כמשהו ברור מאליו. אבל כמה הגיון כבר יש בשטיפות מוח ומניפולציות האלה אשר מקורן בדמויות בעלות אינטרסים אישיים, כלכליים ופוליטיים?

רוב התוכנית דיברו על נשים רווקות. השתתפו בתוכנית נשים רווקות יהירות אשר מאוד התגאו ברווקות שלהן. עבורן זה בעיקר מה שמסמל את העצמאות שלהן. אבל בואו נראה עד כמה זה נכון: הרי כל זה בהשפעת הפמיניזם המעוות אשר קיים כיום, ולכאורה פמיניזם דוגל לרכוש עבור נשים את אותן הזכויות כמו של גברים (כרגע לא אכנס לפרטים עד כמה הפעילות עצמה כלל לא תואמת את הנכתב לפני יותר ממאה שנה), אבל ממתי גברים המירו קריירה על פני זוגיות ונישואין? מתי בדיוק הייתה להם זכות כזאת? מאז ומקדם גברים ידעו לשלב גם עבודה קשה וגם משפחה. הגם שעובדים הגברים בדיוק ע"מ לממן את משפחותיהם ולא למען סיפוק עצמי בלבד, קידום אישי בלבד, או כל מטרה אגואיסטית כמו שנשקפת כיום אצל לא מעט נשים.

התארחה בתוכנית גם גלית לוי, היא הייתה יחסית מתונה בדבריה, אך עדיין כמה אמירותיה היו כלל לא אובייקטיביות. היא אמרה (ציטוט ע"פ הזיכרון): "כאשר אישה עושה קרירה, ומשקיעה שעות רבות בעבודה, בן זוגה צריך להתחשב בה, להבין אותה, לתמוך בה, לא להפריע לה לעשות את מה שהיא רוצה". ממבט ראשון זאת נראית טענה הגיונית לגמרי, אך האם זה אכן כך? לאורך כל התוכנית לא נשמעה ולו טענה אחת שגם האישה צריכה להתחשב בבן זוגה ולא להפריע לו לעשות את מה שהוא עושה ולתמוך בו בהכל. בעצם הגענו למצב כאשר משפחה "תקינה" היא למעשה משפחה בה לאישה מותר הכל, ויש לה זכויות ופריווילגיות לכל מה שנפשה חפצה, ותפקידו של הגבר זה רק לרצותה בכל הקפריזות שלה, לתמוך בכל הזכויות שלה ואף לתת לה במתנה את שלו בלי לקבל תמורה, ופשוט להפוך לפודל צייתן.

נשים אשר השתתפו בתוכנית זו הכריזו גאוותנות יתר שהן כבר עברו את גיל השלושים ועדיין רווקות והקמת המשפחה לא נראית אפילו באופק. הן נשאלו לא פעם אחת האם הן בכלל נגד זוגיות, אך תמיד השיבו שלאו דווקא, אם כי בן זוגן חייב לקבל את סגנון חייהן, דרישותיהן ורצונותיהן ללא עוררין. תהיתי לאורך כל התוכנית - מה בדיוק תפקידן בזוגיות כזאת? לתת פקודות? לספק אך ורק את עצמן? לדאוג אך ורק לנוחיות האישית שלהן? האם מצב כזה אכן נקרא זוגיות? האם כך נבנית משפחה? האם אלה הם יחסי גומלין בלעדיהם לא תשרוד לא המשפחה ולא החברה כולה? כמו כן נשארה עבורי עד כה פתוחה השאלה "ואיפה בדיוק פרטיות הגבר? יש לו בכלל זכות לפרטיות? יש לו בכלל זכות לרצונות ודרישות אישיים שלו?".

תהיתי מהי משמעות החיים עבור אותן הנשים. תהיתי מה משמשת עבורן עבודה. מה שבטוח שלא אמצעי ע"מ לחיות בכבוד אלא המטרה העיקרית בחיים, ואף יותר מכך - תחרות עם המין השני. והרי לפני הכל אנו מקבלים את החיים במתנה, משמע החיים עצמם - זאת הפריווילגיה, הזכות והחובה (יחד) אשר אנו מקבלים ביום היוולדנו. והלאה אנו כבר מחפשים כיצד לחיות ולשרוד. לכן עבודה היא לא יותר אלא אמצעי ולא המטרה. ומה שקורה כיום, זה שנשים בהשפעת הפמיניזם זנחו את המטרות - את החיים עצמם, והתמקדו דווקא באמצעי. אבל מי צריך את האמצעי הזה כאשר כבר אין מטרה? בשביל מה לעבוד? בשביל להיות בודדה? בשביל לספק רק דרישות אישיות? בזה מסתכמים כל חייהן?!

בעצם קיבלנו לא שוויון ולא צדק, אלא אגואיזם טהור לשמו. חברה בלי משפחות איתנות - אינה חברה חזקה ותקינה. פמיניזם יצר נשים אגוצנטריות, קרות, מחושבות ומרירות. נשים אלו לא אוהבת אף אחד פרט לעצמן ואינן מוכנות להתחלק ברכושן עם בני משפחתן. הן רואות בעצמן ערך עילאי ואי אפשר כך לבנות חברה מגובשת. נשים כאלה יוצרות ניכור חברתי, ולא שיתוף פעולה כמו שדורשים החיים. גם כאשר ה"זכות" לעבוד בחוץ הייתה יותר נכונה עבור גברים, אינם הזניחו את משפחותיהם לעולם, אינם דאגו רק לטובתם האישית בלבד. האם הגברים יותר בנויים לדאוג לזולת, ונשים רק לעצמן? כנראה שכן,לפחות אותן הנשים שיצר הפמיניזם.

אז לכאורה הן טוענות שכן רוצות זוגיות, אבל זוגיות בלי נשים? זוגיות בה לאישה אין שום תפקיד למעט לרצות את עצמה בלבד? והרי זוגיות זה פרק נפרד - אחד הפרקים אשר מציירים את תמונת החיים כולה. כל תפקיד בחיים הוא לפני הכל נפרד, כאשר בהשתרשרות עם תפקידים אחרים יוצר חיים שלמים. כשם שבזמן העבודה אנו מתמסרים נטו לעבודה ולתפקידנו, כך במשפחה או בזוגיות אנו חייבים להתמסר לתפקידנו בפרק זה. וכשם שבעבודה אנו מתחשבים בכל הקולקטיב ואנו עובדים בשיתוף, כך גם בזוגיות אנו קולקטיב ולא כל אחד רק לעצמו.

זוגיות לא נבנית ע"י בן אדם אחד. לשני אנשים בתוך הזוג ישנו תפקיד משלו ומשמעות משלו. וכשם שע"מ שהעסק הרווחי שלנו יתפקד כמו שצריך וכל יום תהיה לנו הכנסה - אנו חייבים לבוא לעבודה בכל יום ולעבוד בכל יום, כך גם בזוגיות אנו לא יכולים לשבת שאננים ולצפות שמישהו יסדר את ענייני המשפחה או הזוגיות במקומנו. אם כך, ע"מ שכל תהליך בחיים יפעל, שומה עלינו להפעילו. גם בזוגיות, כמו בכל תחום החיים אחר, צריך להשקיע מקסימום מאמצים, לרכוש הרבה סבלנות וסובלנות ולהיות מוכנים להגיע לפשרות. נישואין, משפחה, זוגיות - זאת לא חגיגה בלתי נפסקת ולא וים-יום רומנטיקה. ואת זה רובם שוכחים לקחת בחשבון. אך הבעיה העיקרית היא לא בכך שבחיי הנישואין ישנם קשיים, אלא עד כמה אתם, בעל ואשה, נאמנים אחת לשני, תומכים אחת בשני ומוכנים להתגבר על הקשיים ביחד.

בעיה של אחד מבני הזוג, היא בעיה של כל המשפחה. לא הוגן אפוא לדרוש שרק הבעל יתחשב ברעייתו, יבין אותה בהכל ויצור לה את כל התנאים הנוחים למחיתה. ע"מ שחיי הזוגיות יהיו מוצלחים, להשתדל אמורים שני בני הזוג. כמו כן גם זוגיות כושלת היא בעיה של השניים. ואל תחכו עד שבעיה קטנה תהפוך לטרגדיה שלמה או אף לשנאה ופרידה. אל תחשבו כי הבעיות נפתרות לבד. תפעלו מיד! הרבה זוגות צוברים כעסים בשקט, ומתחילים להתעשת כאשר להציל נישואין או זוגיות כבר בלתי אפשרי. הטינה אותה שומרים בליבם בני הזוג מגיעה עם הזמן לממדים מפלצתיים, ואז אף אחד מבני הזוג כבר לא מוכן לעשות את הצעד הראשון לקראת בן הזוג השני.

כלל מאוד חשוב הוא להיות ביקורתיים גם כלפי עצמכם. בדרך כלל בני זוג יודיעם במדויק את החולשות והחסרונות של הצד השני, ומפילים את כל האשמה והאחריות עליו. ללא ספק, מידע זה על בן זוגכם הוא אכן בעל ערך, אבל זה רק חצי מהתמונה. אם לא תלמדו לקחת על עצמכם אחריות על הטעויות והבעיות המשפחתיות, חיי הנישואין והזוגיות עתידים להתפרק במהירה. אפשר לומר כי בחיי הזוגיות המילה "שינויים" היא מילה נרדפת למילה "פיתוח" - כאשר אתם לומדים להקשיב לא רק לעצמכם, אלא גם לחלק השני שלכם, כאשר אתם מוכנים לקבל החלטות בוגרות ושקולות, וכמו כן גם למצוא פשרה ולהתגבר על פיתויים ומחשבות הרסניות עבור כל המשפחה.

סבורני כי הסטטיסטיקה העצובה להחריד של אחוזי הגירושין ידועה לכולם, אך שום סטטיסטיקה לא תספר לכם כי: עבודה מתמידה בקשר זוגי וטיפול משותף בבעיות וקשיים מעלים משמעותית את הסיכויים שלכם לשמור על השלום ואהבה במשפחתכם. וכבר היום אפשר לקבל החלטות אשר ישנו את חיי הזוגיות שלכם.

עלינו להבין כי כל האנשים על כדור הארץ מהווים גוף אחד. ואנו לא יכולים להתייחס רע לחלקים שונים של גופנו, כיוון שכולנו קשורים וכל אחד ממלא את תפקידו בגוף אשר נקרא "אנושות". גוף זה מתפלג לחלקים שונים כאשר העיקריים ביניהם נושאים בשמות כגון "מדינות", "ערים" ו"משפחות". וגם משמפה היא קבוצת אנשים אשר מחוברים ביניהם ע"י גנים זהים ויחסים. הצלחה בתוך המשפחה תלויה ביכולת שלנו לבנות יחסים ברמת "בן אדם", ולפני הכל זה מתחיל מהמשפחה. כך שנכנסים למעגל סגור ונקודת ההתחלה בו היא המשפחה...