זה לא סוד שכיום מצויה מדינת-ישראל בין שתי תפיסות משתנות המשפיעות על קובעי המדיניות לקבל החלטה: התפיסה השמרנית הקובעת שחייבים להשיג שליטה בכל מחיר ולא משנה מה, והתפיסה הליברלית הטוענת לקבוע סדר-עדיפויות ברור.

כמי שבא מעולם התרבות אני מסכים שהגיע הזמן שיקום בישראל מנהיג תרבותי שייתן קול קורא וכיוון בקביעת מדיניות.

אנשי התרבות בעבר היו משכילים, רהוטים, לא מלקקים, והציבור עמד בראש מעיינהם, הם ידעו להתייחס בימירותיהם לאירועים שקרו מסביב, מבלי לוותר על התמונה המלאה.

כך למשל כתב ביאליק את הפואמה "בעיר ההריגה" שהתייחסה לפרעות קישינב בשנת 1905, נתן אלתרמן תיאר את מלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו האישית.

וגם כאשר לא מסכימים אתו, הוא צצריך להיות נחוש ולא לפחד לבטא את עמדתו האישית (גם אם הוא יודע שזה עשוי לסבך אותו עם קבוצה זו או אחרת).

רוב הפוליטיקאים לא קשובים לעניינים המטרידים את הציבור, ורוב הגנרלים לא חברתיים וכן גם ההפגנות לא עוסקות בדברי היומיום אלא ב"כאן ועכשיו" ,וזה לא מספיק טוב ועשוי להתמסמס.

אני לא רואה אנשים נאבקים על המצב הכלכלי, ארגוני ההורים לא נאבקים על-כך שהילדים שלהם יקבלו את ציוני בחינות הבגרות, אין פתרון למלחמה ולמדוזות שבאות לבקר חדשות לבקרים ,וזו בעיה רצינית.

אני מסכים עם ד"ר אסף מידני שצריך לקום יזם חברתי-פוליטי שידע לשלב חזון עם כישרון ושיידע להלהיב את קהל שומעיו.

וכן לדעת לשלם מחיר כאשר תפיסה זו או אחרת לא מתקבלת בציבור וכן לגשר בין שתי התפיסות שהוזכרו בתחילת המאמר.