טרזן וצלילי המוזיקה

גדלתי בצפון תל אביב כילד רגיל לגמרי. כשהייתי קטן, בשנות ה-70, המתנ"ס המקומי הקרין מדי פעם סרטים לכל המשפחה. בין השאר הוקרנו שם "טרזן" וסרטי שוטרים וגנבים למיניהם. אני בפירוש זוכר שהשתעממתי  עד מאוד מ"טרזן", וכמו כן, אני לא זוכר אף סרט משטרה ספיציפי, אבל אני זוכר את הרגשת האכזבה בסוף הסרט כשתפסו את הפושעים. כנראה שכבר אז התגבשה בי הסלידה מסרטי הרפתקאות, ומההפי אנד ההוליוודי.

ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, מול המשטרה, עומד היום בנין מגורים גבוה, ודי פלצני בחזותו. כשהייתי בן 5, זה היה מקומו של "קולנוע רמת גן". זה היה בית הקולנוע הראשון שביקרתי בו. אמא שלי לקחה אותי לראות את "צלילי המוזיקה". ושם החלה שנאתי היוקדת למיוזיקלס. כשאני הולך לסרט, אני מחפש את הסיפור, אבל במחזמר, הסיפור נקטע כל כמה דקות על מנת לאפשר לדמות הראשית, או לאחת הדמויות המשניות, לפצוח בשיר ובריקוד, כאשר המוזיקה בוקעת פתאום באמצע הרחוב משום מקום. זה לא ריאליסטי, וזה תוקע את הסיפור. עם התבגרותי למדתי להכיר גם כמה מיוזיקלס שכן אהבתי ("מעבר ליקום" הוא כזה), אבל אלו הם יוצאי הדופן. עד היום אני סולד באופן עקרוני מהז'אנר הספציפי הזה.

ילדה רעה

כשהייתי בן 16 הוקרן בארץ סרט גרמני בשם "ילדה רעה". עד אז נמנעתי מלצפות בסרטים העוסקים בשואה, אבל, משום מה, העזתי ללכת לראות את הסרט הזה. שמתי פעמי אל קולנוע צפון (שלא קיים היום, אבל שכן אז בצפון תל אביב, באחד הרחובות הקטנים באזור שבין בית החיל לבין אבן גבירול), שילמתי מחיר כרטיס, וצפיתי בסרט, שנשאר עימי חודשים ארוכים לאחר מכן.

כרזת הסרט "ילדה רעה"

סיפור הסרט אינו מתרחש בזמן השואה, אלא בגרמניה של שנות ה-80, והוא עיבוד חופשי של סיפור שקרה באמת. גיבורת הסרט, נערה בגיל תיכון, תלמידה מצטיינת, מוגשת ע"י מורתה בבית ספר לתחרות חיבורים ארצית. עליה לכתוב חיבור, והיא בוחרת בנושא "עיירת הולדתי בזמן הרייך השלישי". היא רואה בעיני רוחה כיצד תכתוב על משפחתה ומשפחות שכניה, וכיצד הם לא השתתפו בטבח הנאצי הנורא, ואולי אף הצילו יהודים. לחרדתה היא נתקלת בקיר אטום, שמסרב לגלות לה פרטים על העבר, וכשהיא מתעקשת, היא מגלה פרטים לא נעימים.

במקביל, היא מתחילה לסבול מהתנכלויות מצד האנשים שלא כל כך רוצים להוציא את הלכלוך שהם קברו החוצה. הסרט מאוד הרשים וריגש אותי. אחת הסצינות בסרט מציגה דרכי התנכלויות שונות של האזרחים כנגד גיבורת הסרט. אחת מהדרכים האלו היא הדבקת חתול מת לדלת ביתה בעזרת מסמר.

את הסצינה הספציפית הזו אני זוכר בבירור, מכיוון שבהקרנה שהייתי בה, באותו קטע נמלטה צווחת בהלה מאחד הצופים המבוגרים שנכחו באולם. יכול להיות שלא היה בכך דבר, מכיוון שהדבר אכן מבהיל, אבל המחשבה שעברה בראשי באותה שניה היא - אולי האיש המבוגר הזה עבר חוויה דומה בעברו, בשואה, ועכשיו הוא נזכר בכך בחלחלה.

"ילדה רעה" הוא סרט מיוחד בכלל, ומיוחד בעבורי בפרט. הוא מציין עבורי מעבר מצפייה בקומדיות חביבות לסרטים רציניים יותר.

פאלקו

לפני כמה שנים שאלה אותי מי שהיתה שותפתי לדירה באותו זמן מדוע אני כל כך אוהב סרטים. לקח לי זמן לנסח תשובה קוהרנטית, מכיוון שיש בקולנוע גם אלמנט גדול מאוד של רגש, אבל בסופו של דבר הסברתי לה שכל סרט, בעיניי, הוא חלון קטן אל תרבות אחרת , זרה, או, במקרה של סרטים ישראלים, חלון אל פינה חשוכה ובלתי מוכרת בתרבות שלי.

אני, מטבעי, סקרן לגבי תרבויות זרות, והייתי כזה מאז ילדותי. הזמר האהוב עלי ביותר בשנות ה-80 היה פאלקו. הסיבה העיקרית לכך היתה העובדה שהוא שילב בשיריו שורות בגרמנית ובאנגלית בצורה וירטואוזית. לפעמים הדבר נעשה כבית בגרמנית-פזמון באנגלית, לפעמים כשורה בגרמנית-שורה באנגלית, ולפעמים היה בליל שפות באותה שורה (ומדי פעם אף התגנבה צרפתית או שפה אחרת). שפה, לפי ראות עיניי, היא חלק מרכזי בתרבות של כל עם וכל אדם, ואני סקרן לגבי ניבים ושפות זרות.

אנו מולעטים, בטלוויזיה ובקולנוע, בתוצרת אמריקאית, טובה יותר או פחות, אבל הסקרנות שלי מושכת אותי לגלות גם את הסרטים שמעבר לקשת ההוליוודית. אני מחפש סרטים מכל רחבי העולם, ודרך הסיפורים המצחיקים-עצובים-מרגשים שבהם, אני לומד גם על התרבויות השונות שמרכיבות את עולמנו.

פאלקו, אגב, שהצליח מאוד בשנות ה-80 אבל דעך בשנות ה-90, נהרג בתאונת דרכים ב-1998. למרות זאת, הוא היה סופרסטאר ענק בגרמניה ובאוסטריה מולדתו, ומפעל הנצחתו עצום. לא מזמן יצא לאקרנים בגרמניה סרט על חייו (אני לא יודע  אם הסרט ימצא את דרכו אלינו, אבל אני כבר אמצא דרך לראות אותו, בקולנוע, או ב-dvd).

שתיקה שבורה

ב-1996 החלטתי, ברגע של ספונטניות, להתחיל ללמוד  קולנוע, ולאט לאט נשביתי. ב-1997 הלכתי, יום אחד, לסינמטק, וראיתי סרט שלא שמעתי עליו לפני כן (או מאז). הסרט היה "שתיקה שבורה", והוא הוקרן במסגרת שבוע קולנוע שוויצרי. בסרט סופר על נזיר שנשלח ע"י ראש המנזר להודו, שם יושב האדם שבבעלותו נמצא המבנה בו שוכן המנזר.

מטרת המסע היתה חידוש החוזה. הסרט מגולל את סיפור המסע. שם הסרט מתייחס לשבירת שבועת השתיקה שלקח הנזיר על עצמו (הדבר העשה ברשותו של ראש המנזר, בכדי שיוכל לבצע את משימתו). אני זוכר את הסרט כמרהיב ביופיו ומאוד מרגש. זה היה הסרט ששכנע אותי לעשות מנוי בסינמטק.

הסקרנות שלי לראות סרטים שמעבר למעגל ההפצה המקומי, סרטים שמגיעים מכל פינות הגלובוס, אבל טובעים בים הסרטים ההוליוודיים ולא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, כלומר לא מופצים בכלל. לא מעט מסרטים אלו מוקרנים בסינמטק. אני מחזיק במנוי עד היום, ובשנים שעברו מאז העמקתי ידע ואהבה לאנשים ותרבויות שונות.

אלמודובר

ב-1999 הוצג בארץ סרטו של פדרו אלמודובר "הכל אודות אמא". כשהלכתי לראות את הסרט, הייתי ספקן. מלימודי ידעתי שאלמודובר מתרכז בסרטיו באוכלוסיה בה המיניות מטושטשת, ולא הייתי בטוח שזה יעניין אותי. במהלך הצפייה גיליתי את אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, בעיקר בגלל אהבת האדם העמוקה שטבועה בו, מבלי להתייחס לגזע או מין האדם. "הכל אודות אמא" הוא סרט שבא מאהבה גדולה, ואני מאוד אוהב אותו בחזרה.

 כרזת הסרט "הכל אודות אמא"

בעקבות הסרט עשיתי מנוי גם ב"אוזן השלישית", ספרית וידאו ו-dvd שמתרכזת במבחר סרטים זרים שלא ניתן להשיג באף מקום אחר בארץ. סרטים שלא ניתן לצפות בהם בהקרנות רגילות, ולא בסינמטק, ואפילו לא בפסטיבלים, לפעמים ניתן למצוא אותם ב"אוזן". דרך המנוי שלי העמקתי עוד יותר את הידע והאהבה שלי לקולנוע (לשם דוגמא, שכרתי וצפיתי בכל סרטיו של אלמודובר, שיוצר סרטים מאז 1980).

ועכשיו, כשבלבלתי לכם קצת את המוח, תחליטו לבד אם לקרוא את הביקורות שאני כותב, או, לחלופין, תוכלו להבין טוב יותר את הרקע שלי, ולנתח את הביקורות שלי בצורה מפוכחת יותר.