לפני שנים אחדות נפלה בחלקנו זכות גדולה, לארח בביתנו עלם חמודות שיצא בשאלה ולאחר מכן, במפגשים חוזרים ונשנים, לעזור לו למצוא את דרכו במבוך החברה החילונית. את חנן - זה אינו שמו האמיתי, אבל, כדי להקל על שטף סיפורי, אני חייב לכנותו בשם כלשהו - הכרנו באמצעות תמר דרור, רכזת "דרור", המרכז ליוצאים בשאלהhttp://www.freedror.org.il/about.asp .

לרשותם של החוזרים בתשובה עומדים שפע של אגודות, מוסדות, קרנות, מלגות, כל כוחו האדיר של הממסד הדתי מגויס כדי לעזור בקליטתם, בעוד שלרשות אותם המעטים שאזרו אומץ והעיזו לעזוב את ממסד זה, עומדים משאבים דלים בלבד ושתי אגודות, דרור וה.ל.ל. האגודה ליוצאים בשאלה, http://www.hillel.org.il/ .

הבעיה עם מוסדות האלה, כי הם אינם מסוגלים לספק את הקשר האישי, החם ועל כן פנו אלינו ולמתנדבים אחרים, כדי להעניק מסגרת משפחתית תומכת לאנשים אלה שלפתע נפלטו מהמסגרת המחבקת (או חונקת, תלוי בנקודת המבט) של ישיבה, רב, חברים, קהילה ובמקרהו של ידידנו, גם המשפחה, אל המציאות הזרה והקרה. אשתי הייתה זאת שפגשה את חנן לראשונה ותיכף התוודתה בפניו בגלוי, שהיא פוחדת קצת, באשר אינה פסיכולוגית ולא תמיד יודעת מה נכון לומר, או לעשות. חנן צחק וענה, שהוקל לו. סוף-סוף מישהו מדבר עמו בגובה העיניים, מישהו שאינו מוסר לו הנחיות ואומר לו מה לעשות. 

מי שלא נתקל ביוצאים בשאלה, אין לו מושג קלוש באיזה קשיים חייבים צעירים אלה להתמודד. רבים מאתנו עזבו את הקיבוץ - והוותיקים בינינו עדיין זוכרים, כי בשעתו התייחסו חבריו שלעבר לאדם כזה כאל בוגד - והיו צריכים להסתגל לדרך חיים חדשה בעיר, ללמוד על בשרם מהי חברה הקפיטליסטית, שלא אכפת לה מהיחיד, שמבחינתה אתה יכול להתפגר. רבים-רבים אחרים עזבו את ארץ מולדתם, חלקם אף את משפחתם, כשעלו ארצה והיו חייבים להחליף דיסקט ולהסתגל לא רק לשפה חדשה, אבל גם למזון, מזג אוויר ומנהגים שונים. כל זה מתגמד לעומת ההלם התרבותי העצום הנוחת כמכת אגרוף על כתפי אדם שיחד עם מלבושו הדתי, כובע השטריימל, פאותיו, זקנו, פושט מעליו השקפת עולם שינק אותה עם חלב אמו, על ברכיה גדל, התחנך ועתה עומד ערום ועריה, כי אינו יודע עדיין כיצד לעטות על גופו את מחלצותיו החילוניות. 

שום דבר לא הכין אותם לחיים בעולמנו. הם אינם טיפשים. להיפך, הם בעלי אינטליגנציה ממוצעת גבוהה, הם סיימו בתי אולפנה, אבל כל אשר למדו בהם, אין לו ערך בעולם לתוכו בחרו לעבור. הם יודעים יידיש (גם חנן, על אף שהוא ממוצא מזרחי), אבל לא אנגלית, לא יודעים מהי השנה האזרחית, לא מכירים את שמות חודשי השנה, לא למדו היסטוריה, או גיאוגרפיה, לא ראו סרט מעולם, לא יודעים מאומה על אורחות חיינו. הם חייזרים מהחלל החיצון המתבוננים בעיניים פקוחות לרווחה במנהגינו המוזרים. רק מספר דוגמאות ימחישו באיזה מידה אנשים אלה מנותקים מההווי חילוני שלנו (ובאיזה מידה אנו איננו מודעים לניתוק זה!).

לפני שנים רבות, כשאימי חלתה ואושפזה בבית חולים "הדסה" ברח` בלפור בת"א, באתי לבקרה עם שתי ילדותיי. היא חילקה את חדרה עם חולה חרדית (באזור גרה אוכלוסייה דתית גדולה והיו גם מספר ישיבות), אשר זאת הייתה לה פגישתה הראשונה עם חילוניים. אחר שעזבנו, הביעה האישה את השתוממותה בפני אימי, כי נכדותיה היו מסורקות ולבושות יפה, לא ניבלו את הפה, לא לעסו מסטיק, ברכו בנימוס את הסבתא, שאלו לשלומה, נישקו על לחייה ובעזבן אמרו שלום ואיחלו לה החלמה מהירה. זאת הייתה עבורה התגלות מרעישה, שילדים חילוניים מתנהגים בניגוד כל כך משווע למה שהיא שמעה עליהם.    

כאשר חנן סעד עמנו בפעם הראשונה, התקשר לחברו וסיפר לו בהתפעלות, כי הכיר משפחה בה מדברים בזמן ארוחת הערב. מסתבר, כי החרדים מתייחסים ברצינות גם לפסוק כמו "אין מסיחים בשעת סעודה", שאינו מבוסס על מצוות הדת, וכל תפקידו לשמור על בריאותו של הסועד ("שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְווֶשֶׁט").

משפטים פשוטים כמו, "נולדתי ב-1943", "ניסע לחו"ל ביולי", "בנינו יתחתן בספטמבר", "טיילנו על שפת הדנובה", היו בלתי מובנים לחנן. במקרים בהם מדובר היה בתאריך לפי לוח השנה הגרגוריאני, היה לו יחסית פשוט לחשב את המועדים לפי הלוח העברי, אבל כאשר הזכרנו מיקום גיאוגראפי, היינו צריכים להסביר לו, כי הדנובה למשל, הוא הנהר השני באורכו באירופה ואיזה ארצות הוא חוצה. גם מילים לועזיות המקובלות בשפתנו היומיומית יכולנו לתרגם עבורו, אבל כל התייחסות לדמות ספרותית, למאורע היסטורי, לסרט, או לספר מפורסם, היו חסרי-משמעות עבורו.

אחת הבעיות שחנן התקשה להתמודד עמן היו הנשים. הוא התחתן בגיל 17 - עבורו היה זה שחרור מהמשמעת הנוקשה של הישיבה - אבל לא ידע איך להתמודד עם גישתן המתירנית של הבנות החילוניות. ערב אחד צלצל אליי וסיפר לי, כי אישה עמה התיידד, רמזה לו, כי ברצונה לשכב עמו ושאל כיצד עליו לנהוג. יעצתי לו, כי אם היא מוצאת חן בעיניו, מושכת אותו, שייכנס עמה למיטה.

"אבל היא נשואה" - הקשה חנן.

"אז מה?" שאלתי. "האם אתה אחראי על מעשיה, על המוסר שלה. האם בעלה חבר שלך, אתה מכיר אותו בכלל? מה אכפת לך ממנו?"

"האם זה מה שהיית מייעץ לבנך?" - שאל חנן. כאשר עניתי בחיוב, הוא ניתק והפרשה לא עלתה שוב בשיחותינו.  

מרידתו של חנן בממסד הדתי החלה בעניין פעוט לכאורה: יום אחד התחשק לו לרכוש חולצת תכלת. לשמע כוונתו, אמו -  כפי שנוכחתי מאוחר יותר, אישה מקסימה, אבל הנורמה החברתית כנראה חזקה מאופייה - הצהירה בפסקנות: "לבית הזה אתה לא נכנס, אלא אם כן אתה לובש חוצה לבנה!"

זאת לא הייתה כמובן הסיבה בגללה ידידנו הפנה גב לדת. זה היה בסופו של  תהליך ארוך, אשר במסגרתו חנן שאל שאלות נוקבות ולמרות שהוריו, מוריו, ראשי הישיבה בה למד, הפגישוהו עם רבנים והוגי דעות חרדיים, לאיש מהם לא הייתה תשובה מספקת עבורו. קיימים נושאים בהם אנשים דתיים אינם מסוגלים ואף אינם מורשים לבטא דעה עצמאית, הם יכולים רק לצטט את הפסוק המתאים מהספרות הדתית וספקנים בעלי מוח מבריק, כמו זה של חנן, הגדול בעצמו בתורה, מחפשים הרי תשובות מעבר למקורות אלה.

אומר כאן בגלוי, גם אנחנו, עם כל חיבתנו הרבה לחנן, עם כל השתדלותנו, לא הצלחנו לספק לו את כל התשובות. קלטנו אותו בכייף למשפחתנו, הוא התחבר עם ילדינו, חגג את חגינו בבתינו ביחד עם ילדיו (הוא אב נפלא לשלושת ילדיו, אבל כאשר יצא בשאלה, התגרש מאשתו), התבונן באורחות חיינו, אבל כנראה קשה משאול ההסתגלות לעולם שכל דבר זר בו עבורו. כשאך הגיע לביתנו, לא חבש כיפה, היה מגולח למשעי, אכל טריפה והתנגד אפילו להדלקת נרות שבת (אף ללא אמירת ברכה, כנהוג אצלנו). "אם ניתוק מהמסורת, אז שיהיה ניתוק מוחלט!" - הצהיר. מאז עבר תהפוכות רבות בחייו, חזר להיות קצת דתי, אם כי לא חרדי, אבל הסתובב עם ציציות ופאות. אחר גילח אותן שוב, אבל על הכיפה לא וויתר. רק דבר אחד נותר ללא שינוי: הוא ידיד נאמן לנו ולמשפחתנו וגם עם הוריו יצרנו יחסי ידידות. כן, הם אימצו שוב את בנם יחידם ללבם, אחר שנוכחו, כי יציאה בשאלה אין פירושה יציאה לתרבות רעה, זנות וסמים, כפי שסברו תחילה. הם מעריכים את העובדה, כי שמרנו על בנם בזמן שהיה מנוע מלהיכנס לבית הוריו. אמו של חנן ביחד עם בנה השתתפה לפני שנה בחתונת בננו וכולם שאלונו מי היא האישה המרשימה, הסימפטית והנאה הזאת.

חנן מספר בחסד עליון. כשהוא מתאר מעשייה מ"ישראל האחרת" בה חי שנים רבות כל-כך, כל שומעיו, גם ילדים רכים, מרותקים לכיסאותיהם. הנה מעשייה שסיפר לנו (התפרסמה כבר כסיפור נפרד בבלוג זה):

בגלל ריבוי המתפללים, שכרה הישיבה לקראת הימים הנוראים את אולם הכנסים של מלון רמת-גני, הנמצא כמה פסיעות בלבד מגבולות בני-ברק, שישמש בית-כנסת מאולתר. ביום הכיפורים בשעות הצהריים, בזמן הפסקה קצרה בין התפילות, יצאו שלושה אברכים לשירותים ואחר שהוקל הלחץ על שלפוחיותיהם, שוטטו במסדרונות הבניין כדרכם של אנשים צעירים וסקרנים. הם ניסו את הדלתות אחת-אחת, אבל כולן היו סגורות על מנעול ובריח. האגף הזה של המלון - שהייתה לו יציאה נפרדת - הועמד כולו לרשות הישיבה.

לפתע נתברר, כי אחד מעובדי-המלון התרשל במקצת. לחיצה קלה על ידית דלת בקצה המסדרון הניבה תוצאה בלתי-צפויה ושלושת האברכים המופתעים מצאו את עצמם במטבח המלון. איש לא היה במקום מלבדם, הארונות היו סגורים, משטחי-העבודה נקיים ומבריקים ואך המקררים זמזמו חרש, אבל על אחד השולחנות ניצבה לה בבדידות מזהירה קערה גדולה ומבעד יריעת הפלסטיק השקופה בה כוסתה, הוריק והאדים בבירור סלט ירקות טרי אשר טבח חרוץ כלשהו הכין כנראה מבעוד מועד לקראת הסעודה המפסקת.

בחדר נשתררה דממה מביכה. שלושת הבחורים התבוננו זה בזה ובסלט שקרץ אליהם, אבל איש מהם לא העז לתת ביטוי למחשבות שהתרוצצו במוחו. לפתע התקרב האמיץ שבהם (זה היה כמובן חנן, גיבור סיפורנו) אל הקערה, הסיט את הכיסוי, נטל חתיכת עגבנייה ומצץ אותה בשקיקה. עתה, משנפרץ הסכר, ניגשו גם רעיו וטעמו אף הם מהירק האסור. לבסוף לקחו שלושתם מזלגות מאחת המגירות - ולו אפילו בגלל הפחד שמיץ הירקות יותז על חולצותיהם הצחורות - נעמדו סביב הקערה ובלעו בחיפזון את תוכנה העסיסית.

ושוב היה זה האברך האמיץ הנ"ל שחרג מן השורה. הוא פתח ארון אחד, אחר את השני והשלישי והרביעי, עד אשר מצא את מבוקשו: כיכר לחם. הוציא מן המגירה סכין ופרס פרוסה עבה. אחר ניגש אל אחד המקררים ואחר חיפוש קצר איתר גוש חמאה, מרח את פת לחמו ונגס בה בתאווה. אחר-הכול, סלט הולך טוב יותר עם פרוסת-לחם.

אולם הפעם הזאת מרעיו לא הלכו בעקבותיו. הם הסתכלו בו מזועזעים ואחר פלט אחד מהם:

"אתה כופר בעיקר! דבר אחד הוא להתפתות ולטעום ממשהו שמאן דהו השאיר כאן באקראי, אבל להכין לעצמך סנדביץ' מתוך כוונה, זה לא סתם חילול השם - זהו חילול ה` גדול!"

אך סיים לדבר ושני האברכים יצאו בחיפזון מן המטבח, כאילו להפגין שאין חלקם עם פושע ישראל נתעב זה. 

מאז יצא בשאלה, ניסה חנן את מזלו בעיסוקים שונים. הוא למד מחשב, לימד את עצמו אנגלית ונגינה על כלים מוזיקאליים. הוא יצא מספר פעמים לחו"ל וכבר למד קצת גיאוגרפיה, אבל עיסוקו המרכזי, הוא עזרה לזולת, הדרכת אלה שכמוהו מרחפים אי-שם בין הדת והעולם החילוני. הוא גייס תרומות, הקים להם אכסניה צנועה ועושה לילות כימים בטיפול בהם. הוא עדיין מגשש, מחפש את דרכו.

אנו מקווים, כי ימצא אותה.

אנו גם מקווים שאנשים אחרים ילכו בעקבותינו ויתגייסו לעזרת אותם האמיצים שיוצאים בשאלה. הממסד הדתי שולח זרועות כמו תמנון וכובש עמדה אחר עמדה, למיסיונרים שלו כיסים עמוקים ולעתים מצליחים להחזיר אנשים בתשובה בהבטחות חומריות בלבד. דרכינו החילונית בסכנה. האויב בשער ואם לא יצליח לפרוץ אותו בימי חיינו, יעלה הדבר בידו בימי חייהם של ילדינו. היוצאים בשאלה מחזקים את מחננו, עוזרים לנו לשמור על דרך חיינו, בואו נעזור להם, ניתן להם את מה שהם זקוקים לו באמת: את תמיכתנו המוסרית, את ידידותנו.

(למצולמים לעיל אין קשר לרשימה)