רוח שמימית יוקדת אשר לא כבה לרגע כנאמר בפרשת צו:"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ו,ו)

אומר על כך הירושלמי במסכת יומא פ"ד "תמיד - אפילו בשבת תמיד - אפילו בטומאה"

עבודת הכוהן במשכן ובמקדש בדאגה לאש התמיד שלא תכבה משליכה על תקופתנו הנמצאת ללא משכן ומקדש כיצד לעבוד את הבורא:

כידוע מחז"ל שהמזבח מרמז לליבו של האדם. אש התמיד היוקדת על גבי המזבח מסמלת את ההתלהבות, החום והתשוקה הבוערים בנשמתו של האדם היהודי כלפי בורא העולם.

בתוך התהליך של הבערה וההתלהבות הבאה מצד הקדושה ,בא הציווי "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", "תמיד- אפילו בשבת,תמיד- אפילו בטומאה":

משמעות השבת- היא שביתה והתבדלות מוחלטת מכל עניני החול,התמזגות בחשיבה ובדיבור בנושאים רוחניים. בסיטואציה מעין זו עלול האדם לחשוב שאם אני נמצא באטמוספרה  כה גבוהה אין לי צורך להביע את הקשר שלי עם הבורא בהתלהבות ובהתרגשות בראיה חיצונית של הזולת , על כך באה האמרה של התורה "תמיד - אפילו בשבת" גם במצב של "שבת" מצב של התעלות רוחנית המגיעה לפסגות ,צריכה להיות מתוך התלהבות גלויה ומוחצנת.

משמעות הטומאה - היא ההפך הגמור - אנו פוגשים אדם במצב רוחני ירוד, מרוחק ומנוכר מהקדושה  האלוקית , במצב שכזה עלול האדם  לחשוב שהוא איבד , חלילה ,את הזיקה והחיבור לבורא, עקב הקיפאון הרוחני בו הוא נמצא. כאן בא הציווי השני "תמיד - אפילו בטומאה" גם במצב של קיפאון עליו להצית את "אש התמיד" הטמונה בלבו ,"אש תמיד" זו שתבוא מתוך להט והתלהבות שבקדושה, היא שתרומם אותו ממצבו השפל והירוד.