רגע לפני הנחת הסטייק על האש, הבטן שלי משמיעה קולות מידי פעם (וזה לא כי אני חושב על אלו חלקים מהפרה אשים על המנגל..). אני מזהה את קולות הבחישה וההדחקה של שאלות ומחשבות. לכבוד חגיגות ה-61 שנים למדינת ישראל זה הזמן להפגין קצת ביטחון ולהעלות קושיות שלא היה להן זמן בליל הסדר. אפשר לדבר על כל השאלות הסוציולוגיות, פסיכולוגיות, כלכליות ומשפטיות שעומדות בבסיס קיבוץ המהגרים ממדינות שונות למקום אחד. יום הקמת המדינה הוא חג שנותן תוקף ומגדיר אותנו כעם, כאומה, אבל בעצם מה קושר ומחבר אותנו מהגרים ובני מהגרים ממדינות שונות בעולם? מדינת ישראל, שהבטיחה בסיס בטוח לכל יהודי, הפכה לחברה רדופת מצוקות יותר מכל חברה אחרת.

כיום, לצד ההישגים והקדמה אנו חשים מבוכה וחוסר ביטחון. מה מוביל אותנו, 'עם הרוח', ­­­לסינגפור על מנת לאמץ שיטות הוראה, לפזול לארה"ב בכדי לייבא שיטות שיווק, ולנדוד למזרח אירופה ולאסיה לשם השקעה בנדל"ן. נראה שלתוהו ובוהו החברתי שאליו נקלענו יש מטרה מוצהרת: לגרום לנו לחשוב פעמיים על החברה שבה אנו חיים. לגרום לנו לרצות משהו טוב יותר. האם ויתרנו על החלום של בניית בית איכותי, חם ובטוח לחיות ולגדל בו את ילדינו?

 
להיות ישראלי

יש משהו ב'ישראליות' שמפריד את כולם מכולם, אך אותו משהו חמקמק מלכד אותנו שוב ביחד כשאנו אי שם ברחבי העולם. הישראלים מיד מזהים את החבר'ה ופונים לבדוק היכן הוא מתגורר בארץ, באיזה גדוד שירת ואם הוא מכיר את צביקה. אז מה בכל זאת מחבר אותנו?

יש דעות הטוענות שאנחנו נמצאים ביחד כי האויבים המקיפים אותנו מסביב הם שלוחצים עלינו ומחזיקים אותנו עדיין כאומה. המחשבה שהמלחמות והאיבה מחזיקות אותנו בתור קבוצה קשה לי לעיכול. הרי כולנו מרגישים שיש משהו, משהו אחר שיכול ללכד אותנו כעם! מהו אותו דבר שיכול לאחד בינינו? השאלה הזו עלתה בשיחת חברים שהתארחו אצלנו, לפני זמן מה, ומה שמעניין הוא שהדעות היו חלוקות בהרבה נושאים, אך כולנו הסכמנו שחסרה לנו אחוה.

במאמר "הערבות", של הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש הסולם לזוהר, כתוב: "נמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד". בעל הסולם מסביר את דבר הערבות בדוגמא יפה של שני אנשים ששהו בספינה אחת ואחד מהם התחיל לקדוח ולעשות נקב בספינה. אמר לו חברו למה אתה קודח? ענה לו מה איכפת לך, אני קודח תחתי ולא תחתיך. ענה החבר, שוטה! הרי שנינו נאבד יחד בספינה. יוצא שערבות הדדית מאפשרת את החיים בכלל.

מסתבר כי במהלך כל ההיסטוריה התקיימנו, כשהיינו באהבה זה כלפי זה, למעלה מהאגו שלנו, מעל הרצונות והחשבונות האישיים ובכך בנינו את האומה. כי כשמתאחדים ביחד "כאיש אחד בלב אחד", יש קבוצה מלוכדת.

היום אנו עדים לכך שבהתפתחות האנושית האגו כל הזמן גובר וגדל וגורם סבל לנו ולסביבתינו. ההיסטוריה שלנו מראה בבירור שאם אין אהבת אחים בינינו אנחנו לא עם. כי זאת השיטה איך לבנות את העם ואת המדינה.

כל האנושות היא למעשה מערכת אחת. גוף אחד ושבמערכת נוצר 'קלקול' ולכן אין קשר בין חלקיה. הטבע יצר מצב ובו נתן לכל אחד ואחד את האפשרות לחבר את אותה מערכת בעצמו. השאלה איך עושים זאת בלי שהאגו שלנו יפריע?

כשאני משתדל להתחבר לכל חלקי המערכת, האנושות, אני בעצם צומח ומתפתח. למה זה דומה? לאותו בסיס על פיו פועל כל גוף חי בעולמנו. לדוגמא: הלב, המוח, הריאות ,הידיים וכן הלאה הם איברים פרטיים שפועלים לפי חוק ההדדיות. כלומר, האיברים משרתים את כל מערכת הגוף שבה הם נמצאים  וכתוצאה מכך קורים מספר דברים: הגוף הכללי יכול להתקיים ולחיות, אותם איברים פרטיים יכולים להתקיים ולחיות, כל איבר בגוף נהנה משירותיו ותמיכתו של הגוף הכללי, כל איבר חש את ההנאה שחש הגוף הכללי, הנאה הגדולה (פי גודלו של כל הגוף) מהנאתו הפרטית, כי הוא והגוף הכללי הפכו למעשה לאחד.יוצא מזה שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא למעשה לטובתי!

להיות עם חופשי בארצנו

כאשר כל פרט ישיג חירות אמיתית, כלומר את היכולת לנהל את חייו מתוך הבנה של חשיבות  אהבת הזולת, אז תהיה עצמאות אמיתית למדינה. יש פתרון למימוש ייעודנו והוא בידינו.  צריך להתאים עצמנו למציאות העכשוית ובכוחות משותפים להתעלות מעל האגו המפריד בינינו, באופן שכל פרט במדינה ירגיש מחובר באהבה ותורם לקבוצה שמזינה אותו באהבה ותורמת לבטחונו האישי והחברתי. אומנם הדרך לא פשוטה אך הרצל כבר אמר "אם תרצו, אין זו אגדה". אם רק נשנה מעט את אופן החשיבה וניתן חשיבות לאחדות בינינו נוכל לשנות את האיזון של הכוחות במערכת הכללית ולקבל לידינו את האחריות לגורלנו.

 חג שמח!