מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

יש גבולות להצלת נפשות?

עד כמה צריכים להשקיע לשם הצלת חיי אדם: האם יש גבולות להשקעה הכספית למען הצלת נפשות? האם יש גבולות לסיכוני החיים שצריך לקחת כדי להציל נפשות?

האם חובה להציל גם אדם שהכניס את עצמו, בדעה צלולה, למצוקה ולסכנה?

העולם המודרני מציב שאלות חדשות בנדון: האם חובה לתרום אבר כדי להציל חיי חולה, כמו תרומת כליה, למרות שהתורם מסכן עצמו? גם בעולם הרוחני ניצבת בעיה דומה: המותר להכנס "לעמק הבכא", למקום ירוד ושפל ברוחניות, כדי לנסות להציל נפשות תועות שנפלו לשם, או שאסור שמא יבוּלע למציל?

שורשים ראשונים לדיון מצויים בתלמוד (בבא מציעא, סב,א) בדיון על שני אנשים שהלכו במדבר ולאחד מהם נגמרו המים ולשני נותר בקבוק מים אחרון, שיספיק רק לאדם אחד להגיע למקום יישוב, ו"אם שותין שניהם - מתים", האם חייב בעל המים לתת מים גם לחבירו? בן פטורא אומר "מוטב ישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתת חבירו", ורבי עקיבא אומר שישתה בעל המים אף שימות חבירו, כי "חייך קודמים לחיי חבירך".

זו תמצית הדיון: האם יש גבול ומידה להשקעה לנסיון להציל את הזולת.

סוגיא זו העסיקה רבות את עולם ההלכה, תמציתה קוּבצה באנציקלופדיה תלמודית ערך "הצלת נפשות", אבל אנו עוסקים במסגרת זו, בעולם הדרש והחסידות.

דרכו בקודש של רבינו שאחרי החגים נכנסו ל"יחידות" להיכל קדשו האורחים שבאו להסתופף בצילו. הרבי בירך, עודד וחיזק את האורחים טרם שובם לבתיהם. שלא כדרכו, ביחידות שאחר חג הפסח תשמ"ו, ייחד חלק ניכר מדברותיו הקדושים לפלפול בסוגיא זו. לפנינו תמצית מעובדת של הדברים.

"לא תעמוד על דם רעך"

מהפסוק בפרשתנו (יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך" למדים שמצווה לעזור לזולת, להציל חייו ולמנוע שפיכות דמו.

אך היות שגם מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" למדים שחייבים לעזור לזולת ולהצילו משפיכות דמים, אם-כן לכאורה הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" מיותר? לכן, מפרשים חז"ל שהפסוק "לא תעמוד גו'" מדבר על מצב מיוחד של עזרה לזולת תוך סכנה למציל - "טובע בנהר וחיה או לסטים (=שודדים) באין עליו" (הובא ברש"י על הפסוק).

מהפסוק "ואהבת גו'" נלמדת החובה לעזור במצב שאין סכנה למציל, ומהפסוק "לא תעמוד גו'" נלדמת החובה לעזור גם תוך כדי סכנה - ביאור הדברים:

בעת טביעתו עטים עליו חיות או שודדים

תחילה נברר את המקרה של "טובע בנהר וחיה או לסטים באין עליו", שבפשטות מדובר על שלושה מצבי סכנה: 1) טובע בנהר. 2) תקיפת חיה. 3) תקיפת שודדים.

אך מעיון מדוקדק בלשון חז"ל - "טובע בנהר וחיה או לסטים באין עליו" (רש"י, שם) [לא "טובע או חיה" אלא "טובע וחיה"] - משתמע שמדובר רק על שני מצבי סכנה: 1) טובע בנהר ובעת טביעתו הוא מותקף בידי חיה. 2) טובע בנהר ובעת טביעתו הוא מותקף בידי שודדים.

ולכאורה מדוע בחרו חז"ל לפרש את הפסוק באורח כה נדיר, שבדיוק ברגע הטביעה עטים עליו חיות או שודדים, ולא במקרה יותר מצוי של סכנת טביעה בפני עצמה? - כי זה המפתח לפתרון משמעות הפסוק:

להציל אדם שרק טובע - אין סכנה ממשית למציל היודע לשחות, וברור שחובה גמורה עליו לקפוץ לנהר ולהציל; אבל להציל אדם שגם טובע וגם חיה או לסטים עטים עליו - יש סכנה למציל, שמא בעת ההצלה, החיה או הליסטים יפגעו גם בו, על זה נצטווינו בפסוק "לא תעמוד על דם רעך", להציל את הטובע אף כשזה כרוך בסיכון עצמי.

לכן הוסיפה התורה וכתבה "לא תעמוד על דם רעך", כי מ"ואהבת" יכולנו לחשוב שיש לנסות להציל רק כשאין שום סיכון למציל, אבל מהפסוק "לא תעמוד" למדים שגם כשיש סיכון מסויים במעשה ההצלה - יש לנסות ולהציל.

[חז"ל מדייקים בלשונם וכותבים "טובע בנהר וחיה כו'", "חיה" ולא "חיה רעה", כי אילו היתה תוקפת 'חיה רעה' טורפת - וודאי שאין חובה לנסות להציל, שמא היא תטרוף גם את המציל; אך היות שמדובר על חיה שאינה רעה, כלומר שבדרך-כלל אינה טורפת, אלא רק כשהיא רואה חולשה, אדם העומד לטבוע וכדומה, היא מנצלת את ההזדמנות לתקוף, במקרה זה אין סכנה גדולה להציל, ואז חובה לקפוץ למים ולנסות להציל].

לסכן חיים עבור אדם שהמיט על עצמו סכנה?

אלא ש"הבן שואל" למה באמת חייבים לסכן חיים למען הצלת הזולת? בפרט שמדובר על אדם שבדעה צלולה הכניס עצמו לסכנה, כשנכנס בעצמו לנהר, למרות שאינו בקי בשחיה?!

על כך עונים חז"ל במשפט האמור "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" - ולכאורה היה מתאים יותר לומר "אם אתה יכול להצילו" ואיך חז"ל קובעים בפסקנות "ואתה יכול להצילו", אולי הוא אינו יכול להציל?

כי חז"ל מלמדים שעצם העובדה שהקב"ה זימן אותך למקום פלוני והראה לך אדם המצוי בסכנה, "לראות במיתתו", היא היא ההוכחה שביכולתך להצילו!

אין דבר המתרחש בעולם ביד המקרה, הכל מכוון מאת ה', אומר מורנו הבעש"ט, וגם פרט שולי לכאורה במאורע הטראגי המתרחש - מכוון מאת ה':

לא רק מי יהיה בסכנת חיים נקבע מאת ה', אלא גם מי יתייצב סביבו ויראה וישמע על המקרה מכוון משמים. אפילו שרבבות אנשים רואים את הטביעה, זה לא דבר מקרי - הקב"ה בחר כל אחד ואחת מהרבבות וזימן אותם לשם, שיראו כדי שישתתפו ויעשו להצלה, ולא סתם שיראו מאורע עצוב וקשה.

"ואתה יכול להצילו"! ראית מקרה הדרוש לעזרה, סימן שאתה יכול לעזור! ברור וודאי שבורא העולם ומנהיגו הקב"ה נותן לך כוח להציל.

יתירה מזו, ההצלה תלויה באלו שזימנם הקב"ה בהשגחה פרטית למקום הטביעה: לשם כך הם זומנו למקום הטביעה, ובהם תלויה מעשה ההצלה! ואם הם מתרשלים במעשה ההצלה - אשמה מסויימת מוטלת עליהם!

סכנה רוחנית

הדברים אמורים לא רק בסכנה גשמית אלא גם בסכנה רוחנית:

משהגיע לאזנינו או שראינו אדם המצוי בסכנה רוחנית שאינו מקיים תורה ומצוות, שומה עלינו לעשות ככל יכולתנו ולקרבו לדרך האמת:

אלו דברי הרבי: זה גופא שאתה רואה במיתתו - שהגיע להכרתך וידיעתך שפלוני הוא במצב כזה, הרי זה הוכחה גמורה ש"אתה יכול להצילו", שניתנו לך כוחות לתקן, ובך תלוי הדבר להשיב ולהחיות נפשו, ולקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים ועל ידי כך למהרה ולזרז את התגלות מלך המשיח,

יבוא ויגאלינו ויוליכינו במהרה קוממיות לארצינו קדושה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק לב, עמוד 120. אנציקלופדיה תלמודית, חלק י, עמוד שמב. ועוד.

איי. מייל. לתגובות: ryk613@gmail.com