על

"עצי האָקָץ"

ו"ריקוּד הצרְצר"

סְפָריהָ של  המשוררת

 א ד ל י נ ה   ק ל י י ן

מאת : עזרא מורד

חלק א' - פעילותהּ של המשוררת:

המשוררת אדלינה קליין ילידת העיר קלוז' שבטרנסילבניה - רומניה, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים תקשורת ודוברות, עבדה במשרד החינוך וזכתה להערכה רבה.

בשנת 1984 זכתה בפרס מטעם המועצה הישראלית לתרבות ולאומנות ואגודת הסופרים על פעילותה בבימת "על חוֹד העֵט" ועל הנְחיית סדנאות שירה ופרוזה ב"בית ש"י עגנון" בירושלים. היא הצליחה לקיים מעל למאה מפגשים ספרותיים לכמה מאות סופרים ומשוררים שגם לי היה הכבוד להשתתף בהם מספר פעמים.

יצירתה: "הַטֶבַע שָׁב אֶל עֶצְמוֹ"- שיר מהספר "עֲצֵי האָקָץ" (עמ' 96)  זיכה אותה בשנת 1999 במקום הראשון באולימפיאדת התרבות העולמית שנערכה ביוון מטעם משרד התרבות ועיריית אתונה.

כמו כן זכתה אדלינה בתעודת הוקרה ובתואר "משוררת המילניום" לשנת 2000 מטעם האקדמיה הבינלאומית למשוררים וארגון הספרות העולמי. הם נימקו את בחירתם באלה המילים:

"משוררת בעלת חזון ומעוֹף בַּשִּׁירָה העכשווית. בהנחת אבן פינָּה ליצירת שינויים בִּבְסיס החשיבה האנושית הנּושאת פָּניהָ לסלילת הדרך לשלום ולדו-קיום. שירתהּ מצטיינת בִּמְסָרים בעלי אופי אידיאולוגי וְעקבי ודָנָה בִּכְבוֹד האדם וחירותוֹ" .  

בשנת 2002 זכתה מטעם האקדמיה הבינלאומית למשוררים - ארגון הספרות העולמי, בתעודת הצטיינותexcellence in world poetry award"" לציון 'יום השירה הבינלאומי' שנערך בהודו.

אדלינה ייסדה וערכה בשנים 1992 - 1995 את כתב העת לשירה "מַדְרְגוֹת".

בשנת 1989- 2004 שימשה כיו"ר סניף ירושלים, מטעם "אגודת שוחרי הספרות" ופורום "איפלק" הבינלאומי לפתרון סכסוכים באמצעות ספרות ותרבות השלום.

פעילותה הספרותית כוללת גם ביקורת יצירות פרוזה ושירה לצד הפעלת סדנאות לכתיבה יוצרת. שיריה תורגמו לשפות רבות ומבחר שירתה גם הולחן.

מאמרים רבים פרסמה אדלינה אודות יצירות ספרותיות.  

חלק ב' - ספריה של המשוררת:

"הבעוֹת" - 1980, הוצאה עצמית, ירושלים; "בחלוף" - 1983, "בית היצירה", ת"א;

"ארגזים" - 1987, "בית היצירה", ת"א; "ענני שקדיות" - 1994, "ברית שלום", ירושלים;

"עצי האקץ" - 2003, "א. דגני", ירושלים; "ריקוד הצרצר" - 2009, "עקד", ת"א;

"שמש חומות" - 2009, "בִיצרוֹן", (דו-לשוני - עברית-אנגלית), ירושלים

במאמרי זה אתמקֵּד בשני ספריהָ האחרונים "עֲצֵי האָקָץ" ו"ריקּוֹד הצרְצר".

הספר "עצי האָקָץ"

הספר בן 116 עמודים, כריכתו קלה, מכיל 96 שירים, וכן 14 ציורים מעבודותיה. יצא לאור בסיוע 'קרן עמוס' - לעידוד מלומדים וסופרים שליד בית הנשיא, בסיוע לשכת 'בני-ברית' ירושלים, ובעידוד "מבּוע".

שם הספר ניתן לו על שֵם השיר מהספר (בעמ' 26) בו מתארת המשוררת את הֲליכתה בלילה עם אביה ליד עצי האקץ הריחניים שליד הנהר "הדוּנה", כאשר תוך הליכתם השגרתית צץ קלגס שהתנפל על אלמוני תוך קריאת גנאי: "ז'ידוֹ"ׁ(יהוּדוֹן). הרשע התנפל על ההֶלך האלמוני והִכּהוּ עד לבלי יכולתו לקום. המשוררת בילדותה, היתה עדה לאירוע הקשה וזכרה אף את תגובת אביה למקרה: "אָָסוּר הָיָה לָאִיש לְהִתְנַגֵּד לָהֶם! אָמַר אַבָּא וְלא יָסַף".

בספר זה מביעה המשוררת חֲוָיוֹת קשות מימים עברו, רוויה געגועים ופחד.

הספר "עֲצֵי האָקָץ"

זהו ספרהּ הנוסף של המשוררת, בן 108 עמודים בכריכה קלה, מכיל 69 שירים, בליווי 8 צילומי נוף פרי עבודתה של האמנית: אגי-אנטה קליין.   

חלק ג' - מאפייני שירתהּ של המשוררת:

שירתה של המשוררת אדלינה קליין מאופיינת בריבוי נושאים מן העבר ומן ההווה הקרוב. שירתהמתמקדת הפעם בנושא השואה ובפגועי הטרור שהיו מנת חלקה של המציאות הישראלית.

שיריה, עשירים בדימויים ובמטאפורות ומתאפיינים בפשטותם ובעדינותם האימפרסיוניסטית שלעתים מבליטים אירוניה דקה וחידוד.

אדלינה הרבתה לכתוב שירים אודות דמויות הקרובות אליה, כמו השיר: "בִּנְפל בֵּן"  (בעמ' 29 בספר "ריקוד הצרצר"), המוקדש לליאור שבתאי ז"ל, בן משפחה אשר נפל בשנת 1997 בלבנון:

"חֲלוֹם שֶׁפָּסַק עֵת רְסִיסֵי הַטַּל בָּכוּ" //

"עַלְעַלֵּי הַשְׂבִילִים הַיְרֻקִּים - הָאֲדּמִּים  בְּדַם לִבְּךָ... "

היא פונה אל הצעיר ליאור שנפל חלל כאל אור שחדל להאיר:

"תִּקְווֹת הָאוֹר, לִיאוֹר חַדְלוּ/ וְהֵם תְּלוּיִים בְּעַרְפִּלֵּי חֲלוֹמוֹת אֲבוּדִים/

בָּקְרִי - לִילוֹתַי מַמְתִינִים לְסִימּוּנֵי הַדֶּרֶךְ/ לְאָן עֵינַי, לְאָן עֵינֵינוּ יַבִּיטוּ?"

לנפגעי האיבה באזור מגוריה מקדישה המשוררת את השיר "נַחֲמוֹ עַמִּי וּמִי יְנֻחַם?" (בעמ' 42) ובו היא מתארת בצבעים עזים את מראה עיניה ותחושתהּ:

"...אוֹטוֹבוּס סְפוּג דָּמִים/עוֹמֵד נֶאֱשָׁם בַּכְּבִישׁ הַזּוֹעֵק/ פִּגּוּעַ מִתְאַבֵּד בְּקַו 20/

הַצִּילוּ... !/אַחַד עָשָׂר בְּנֵי אָדָם/ שׂוֹקְקִי חַיִּים/ אֵינָם!"

והמשוררת מוסיפה לזעוק בסגנון ביאליק בשירו "עַל הַשְׁחִיטָה" וּבְקָלַמְבּוּר יפה מִשֵּל רבי יהודה הלוי אומרת:

"עַד מָתַי עַד אָנָה?/צִיּוֹן הֲלא תִּשְׁאֲלִי שְׁלוֹם הֲרוּגַיִךְ .."

שירים נוספים בספרה "ריקוד הצרצר" הוקדשו לשורה נכבדה של יוצרים ונפשות קרובות כמו :

המשוררת שיפרה וינשטוק-אשכול ז"ל (בעמ' 44) שאף אני הכרתיה במפגשי בבימת 'על חוד העט'; המשוררת אסתר קמרון (בעמ' 46); המשורר והמלחין עמוס מילר ז"ל (בעמ' 62); המשוררת אסתר בר-חיים (בעמ' 64); אהובה שכטר (בעמ' 67); המשורר משה ליבה (בעמ' 72).

וכן הקדישה את שירה: "נשאו גבעולים" (בעמ' 74) לעילוי נשמת הרב מנחם גוטמן - רב השכונה בן ה-90, נינו של הבעש"ט זצ"ל,  אשר הספיק לקרוא את "קריאת שמע" בטרם עצם אביה של המשוררת את עיניו והלך למנוחת עולמים.

כמו כן, התייחסה אדלינה בשיריה אל המשורר aaron antonio vessup  -  (בעמ' 78); למשורר גרשון בן-אורן (בעמ' 85); למשורר אברהם-עוז (בעמ' 95); למלחין ולפסנתרן רוברט ניסנזון (96); למשוררת דליה רביקוביץ ז"ל (בעמ' 102); וכן, ולפדגוג איש הספר והספרות גרשון ברגסון ז"ל שהיה מפקח מחוז משרד החינוך בדרום עת עסקתי אני בהוראה בדרום (בעמ' 104).

ובספרה: "עֲצֵי האָקָץ" הקדישה אדלינה שירים למשוררים ולקרובים לליבה:

המשורר אליעזר כגן ז"ל (בעמ' 8); לשחקן ולבמאי אריה אליאס (בעמ' 32);לטובה ולמשה סבוראי (בעמ' 62);למשוררת עדה אהרוני (בעמ' 64); לשחקן ולמחזאי אריה מארק, מייסד תיאטרון "פרגוד" (בעמ' 78); למשוררת פועה שלו תורן (בעמ' 79); לדוֹדה,ּ בוּבִּי בן-אליעזר ז"ל (בעמ' 44); למשורר מחמוד זיידאן (בעמ' 92).

תופעה זו של הַקְדשת שירים לאישים, היא מיוחדת במינה ואינה מאפיינת, בדרך כלל, ספרי שירה ומשוררים. תופעה זו מלמדת על גדולת נפְשָׁהּ של המשוררת היודעת לפרגן כאלטרואיסטית לאחרים,  וְלַחֲשוֹף את האור הטמוּן בכל דמות ודמות עליה היא כותבת. תופעה זו, היא נדירה בין סופרים ומשוררים אשר מטבעם הם אנדיוידואליסטים.

חלק ד' - יחסהּ של המשוררת אל הוריה ומשפחתה:

המשוררת מקדישה מספר שירים גם לבני משפחתה ובכך היא מקדשת את התא המשפחתי כחשוב לְעִצּוּב אישיות הפרט. הנה, לדוגמא, בשירה המדהים: "הִשָּׂרְדוּת" בעמ' 18 (בספרה:"ריקּוּד הצרְצר"), אותו היא מקדישה לְאִמָהּ - חיה לטיציה- אוגוסטה זצ"ל, היא מתארת אותה כנאבקת על מנת להישׂרֵד.

בשירה זה זועקת הבת בדממה כמי שחָשָׁה על בְּשָׂרָהּ את כְּאֵבָהּ שֶׁל האם:

"שׁוֹמַעַת הֵד צַעֲקָתֵךְ הָאִלֶּמֶת/נִזְעֶקֶת בִּדְקִירוֹת מְחָטִים/ בְּצִפּרֶן חֲצוּיָה עַד בָּשָׂר."

ובהמשך השיר מדמיינת אדלינה כשומעת את הקלגסים באים ושואלים את אמהּ:

 " הַאַת הִיא בַּת מַלְכַּת הַצּוֹעֲנִים הָעֲנִיִּים?"

כאשר האֵם למעשה רק שומרת "סוֹד צָנוּע שֶׁל בַּת מַלְכָּה לְמִשְׁפַּחַת יְהוּדִים עֲתִּירֵי

נְכָסִים בְּדֶוָה" - (עיר בטרנסילבניה שברומניה).

מהשיר עולה כי הקלגסים סבְרו שהאֵם צועניה היא, המיומנת בתפירת מגפי עור לחיילים לצד מלאכות קשות ומפרכות: "לַחְפּור, לְבַשֵּׁל, לִרְקם , בַּת צוֹעָנִים הִנֵּךְ וּמְלַאכְתֵּךְ בַּכּל".

הבת מתארת את אִמָּהּ כגיבורה הַשּׂוֹרֶדֶת ורואה יום יום "בָּנוֹת מֻשְׁלָכוֹת אֱלֵי צִנּוֹק -  בְּעוֹד הָאַזְעָקוֹת הִרְעִידוּ מְשׂוּכוֹת" האֵם לובשת מעל בגדי עבודתה הדהויים את מיטב מַחְלְצוֹתֶיהָ כבת מלכה למשפחה יהודית עתירת נכסים, כי: "אִם לְהֶהַרֵג .. אֲזַי בְּבִגְדֵי מַלְכוּת".

ואף על פי כן, תקווה פעמה בלב האֵם, כי יום יבוא ו"מֵעַל עָשָׁן שָׁחוֹר,(יופיע)  חִיּוּךְ מֵאִיר שֶׁל שֶׁמֶשֹׁבְּצָהֳרֵי הָיוֹם אַשֶׁר יָפִיג הַכּל". לצערנו, חיוך מאיר זה של שמש צהרים, לא מִהֵר לבוא גם לא למיליוני קורבנות השואה.

גם בשירה "אִישׁ הָאַלְטִיזָכֶן" (בעמ'  100 בספרה "עצי האקץ") היא כותבת :

"מָכְרָה אִמִּי הָאֲצִילָה וְהַנְעִימָה עֲגִילֶיהָ/ וּשְׁעוֹן הַזָּהָב אֲשֶׁר לָהּ./

וְנִשְׁאַרְנוּ בּוֹהוֹת בְּסֶתֶר הַפִּנָּה./מַכְרָה ... /וְלִבֵּנוּ נִצְבַּט בְּדִמְעָה/

מַכְרָה.../ בְּגָדֶיהָ הַיָּפִים .../וְנִשְׁאֲרָה עֵרם וְעֶרְיָה .../קָרַבְנוּ בַּלָּאט/

הֶחֱזָקְנוּ בְּסִנָרָהּ/ וּשְׁתִיקַת שׁלָשְׁתֵּנוּ-/נִבְלְמָה/וְהָיְתָה כִּזְעָקָה.

גם בשיר "אַתְּ נִפְרֶדַת אִמִּי" )שם, בעמ' 104),  מְבַכָּה המשוררת את אימהּ:

"רָצִית כָּל כַּךְ לְדַבֵּר אֵלֵנוּ ..וְקוֹלֵךְ לא יָכוֹל לְהִשָּׁמַע"

בשיר אחר, קצר, שבו בטויי האנשה והפלגה, והוא מוקדש לאביה יעקב-צבי זצ"ל (בעמ' 9), מתארת המשוררת את חריצותו וכותבת:  

"קִמְחֵי יָדָיו שֶׁעָשׂוּ בַּפִתּוֹת/ עַל הָאֶבֶן הָעֲגֻלָּה לָלוּשׁ/ הֵשִׁיבוּ רֵיחוֹת עָשָׁן/

לִנְחִירֵי מִדְבָּרִיּוֹת אֵילַת"

בכתיבתה זו, נעשה שימוש יפה של הבעה ספרותית בדרך של הַאֲנָשָה וּבְהַפְלָגָה בביטוי אחד.

וכך, גם בהמשך השיר:

"נְדִידַת רוּחוֹת הִפְלִיאוּ רְאוֹת,/מֻפְלָאוֹת טֶבַע אִלֵּם,/מִשְׁתַּנֶּה, בְּרָעָב אַקְרָאִי"

גם כאן נותנת המשוררת לרוחות תכונות של בן אנוש - 'הפליאו לראות', ולטבע נָתְנָה היא תכונה של 'רעב'.

גם לְסָבָתָּהּ רבקה זצ"ל, אשר הוריה היגרו בילדותה מהונגריה לארה"ב ואחרי כן שבה בבגרותה להונגריה שם נשלחה לאושויץ. כתבה אדלינה שיר געגועים נוֹגֵה בשם: "סָבָתִי" (שם, בעמ' 32) כאשר בתחילתו היא מקוננת על סבתה במלים נרגשות:

"מָה הוֹתִירוּ הָעֲקֵבוֹת?/ מָה הוֹתִירוּ הַשָּׁרָשִׁים?"

 ואדלינה עונה :

"גַּעְגּוּעֶיהָ - יָם הַחוֹרֶשׁ הַסָּבוּךְ/ כִּיסּוּפֶיהָ - שְׂדֵרוֹת הַיַּנְקוּת הַגּנוּז"

ובהמשך, על אף שידוע לאדלינה כי סבתה רבקה, יחד עם כלתה ונכדותיה מבנהּ בכורהּ אינגיץ (שהוא אחי אבי המשוררת) נספו כולם  בשואה, היא מוסיפה ושואלת:

" מָה הוֹתִירוּ הַשָּׁרָשִׁים ?"

והרי שכיום, התשובה לשאלתה ידועה !

חלק ה' - יחסהּ של המשוררת אל השואה:

כבת הדור השני לשואה, מצליחה המשוררת אדלינה קליין להביא בפני הקורא בשירים לא מעטים פרי עטה את חוויותיה וזיכרונותיה  מבית הוריה.

באחד השירים (בעמ' 6 בספרה "ריקוד הצרצר") היא מתארת "מְטוֹסִים כְּעוֹפוֹת דּוֹרְסִים".

את השיר היא כתבה באודיטוריום היכל האומנות במוזיאון לזכר השואה "יד ושם", ובו היא מתארת את יבשת אירופה במלחמה העוטה צֵל ההולך אל אי הבהירות.

השיר מרגש בתיאור אימת המלחמה שממנה לא נותר אלא סבל, חורבן בושה ושחיקת ערך צלם האדם. אדלינה כותבת:

"מְטוֹסִים כְּעופ וֹת דּוֹרְסִים את הַשָׁמַיִם הַיְרֻקִּים,/

אֳנִיּוֹת מַשָּׂא נוֹסְעוֹת  עַל הַיַּבֶּשֶׁת הָאֲדֻמָּה .."

ובהמשך השיר, היא מתארת את הבתים

כ"קְלָפִים טְרוּפִים...פְּזוּרִים בְּעִרְבּוּבְיַת צְבָעִים מְבֻלְבֶלֶת .../כִּמְעַט וְאֵין אָוִיר .../

וְאֵין שָׁמַיִם..."

וכן היא מתארת את מה שנותר:

"הֶבֶל וּבִזְיוֹן הַהִגָּיוֹן הָאֱנוֹשִׁי".

והמשוררת מסיימת את השיר על יבשת הָהֲרֵגָה בְּקינה נוגה :

"...קוֹל בּוֹקֵע בִּבְכִי מִעִמְקֵי הָאֲדָמָה/בְּנִגּוּן תְּהוֹמוֹת/ שׁוֹאֵף לְכַסּוֹת בְּבוֹשֶׁת פָּנִים/ מֵיתָרִים זוֹעֲקִים -/לִחְיוֹת."

בשיר אחר מספרה זה, (בעמ' 52), "הָרקִיעַ נוֹתר שָׁקוּף" מספרת המשוררת על ילדים מִטֶרֶזִין שחיפשו נואשות רחמים, שלא היו בנמצא.  בשירה זה, היא מתארת את אכזריותם של בני האדם כלפי ילדים חפים מכל פשע:

"יְלָדִים יְדֵיהֶם: הַזְּעִירוֹת זוֹעֲקוֹת בִּתְחִנָּה .../מַבָּט מֵת בָּעֵינַיִם הַכְּבוּיוֹת/ גְּוִיּוֹת צְעִירוֹת טֶרֶם צָמְחוּ לַגּוֹבַהּ/ יְלָדִים עִם חִיּוּךְ חֲסַר שִׁנַּיִם"

והמשוררת המקוננת, הכותבת את שירה בישראל החופשית, מזכירה בתיאוריהָ את ביאליק בשירו "בעיר ההרגה" :

" לְעוֹלָם קַלְגַסֵּי אֶס אֶס מְתֹעֲבִים/ לא עוֹד תִּירוּ בְּחַסְרֵי הַיֶּשַׁע!"

את השיר היא מסיימת בפניה אל ריבון העולמים ובתפילה מרגיעה :

"חוּס נָא אֵל מָלֵא רַחֲמִים (בניגוד לאלה שלא ריחמו על ילדים ) חוֹן אֶת יַלְדֵי הָאָרֶץ הָרַכִּים/מִמִיתָתָם הַמְשֻׁנּה וְהָאַכְזָרִית/ מְצָא לָהֶם מְנוּחָה נְכוֹנָה/ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה."

והיא מקווה....

"גַּם עַתָּה/שִׁשִׁים שָׁנָה אַחֲרֵי הַשּׁוֹאָה/ אָנוּ נַמְשִׁיךְ לִצְעד/אֶת מִצְעַד הַחַיִּים/

יַלְדֵי הֶעָתִיד שֶׁלּנוּ יַמְשִׁיכוּ אֶת הַנִּגוּן לְעוֹלָמִים/לְכָל אוֹתָם מֵיתְרֵי הַלּבָבוֹת הָעֲנֻגִּים/

אֲשֶׁר הֶחְסִירוֹ פְּעִימוֹת בְּטֶרֶם עֵת.".

על אף תקוותה זו, בשירה, "כִּבְשָׁנִים" (שם, בעמ' 55), קובֶלת אדלינה על מדינות העולם שהיו אדישות לזוועות השואה ולא ניסּוּ למנוע וּלְמַזְעֵר את התרחשוּתָהּ:

"שׂוֹרְפִים גּוּפוֹת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם/ בְּלִי דַּעַת/ בְּנֵי- אָדָם מִתְכַּחֲשִׁים לַנַּעֲשֶׂה/

יוֹדְעִים בְּאַרְצוֹת רְחוֹקוֹת אֶת הַזְּוָעוֹת/מִתְעַלְּמִים בְּמוּדָע/ לְלא מַחֲשָׁבָה מַעֲמִיקָה".

והיא ממשיכה ...

"שָׁם זוֹעֲקִים אֶת הָאֵימָה/ כָּאן כְּאִלּוּ לא הָיְתָה/מִתְעַלְּמִים וּמִתְעַלְּמִים וּמִתְעַלְּמִים .."

ואדלינה, יודעת שההתפּקְחוּת באה באיחור, לאחר שגם עמים אחרים הפכו להיות קורבנם של הנאצים ורק אז הם הבינו :

" שֶׁאוֹתוֹ בֶּן- בְּלִיַּעַל/הֶאֱדִיר כּוֹחוֹתָיו/כָּבַשׁ וְכָבַשׁ וְכָּבַשׁ/הִתְנַשֵּׂא, דָּחַף, חָבַט וְהִכְאִיב לְלא נְשׂוֹא..."

"עַד אֲשֶׁר לָמְדוּ  (לבסוף) פִּתְאם/ כִּי זֶכֶר הַנִּסְפִּים .../הוּא אֲבוּקַת עוֹלָם.

אדלינה, היא בת הדור השני להורים שטעמו את מוראות השואה, היא מרגשת אותנו בשיריהָ ובתחושותיהָ, למרות שהיא אישית (שלא כהוריה) חיה בארץ ישראל, בתנאי חופש ועצמאות.

יחד עם זאת, היא זוכרת ומתארת בשירה ובספריה את תיאורי השואה המזוויעים והקשים שאפיינו את חיי יהודי אירופה על אדמת הנכר, כמו גם את חיי היהודים בישראל, החשופים למציאות של פיגועים וטרור.

מספריה ושיריה של אדלינה עולה כחוט השני התחושה של 'חוסר הנחת' המאפיין את חיי היהודים - שם בנכר וכאן בישראל, באזור רוחש איבה, אשר לא פעם צצים בו מכחישי שואה ואנטישמים שונאי ישראל, וכל אלה, מדגישים "בין השורות" ו"כמעט בלי מילים" את הצורך ללמידת הלקחים ולביסוס עצמאותה וקיומה של מדינתנו.

חלק ו' - יחסהּ של המשוררת אל הטבע:

שירהּ הקצר של אדלינה "הַפּרֶח", בן שמונה מלים בלבד, (בעמ' 87  בספרה "עֲצֵי האָקָץ") מסמֵּל את יחֲסָהּ לטבע:

"הַפֶּרַח פּוֹתֵחַ כּוֹתַרְתּוֹ/כִּי יוֹדֵעַ מָתַי הַשַׁחַר מַפְצִיעַ "

לעומתו, בספרה "ריקוד הצרצר" מתארת אדלינה (בעמ' 12) באחד משיריה היפים "רוּחַ שְׁטוּת":

"שְׁקִיעָה אֲדַמְדַּמָּה סִמְּנָה (את) פָּנָסֶיהָ הָמְּאִירִים/ עַל פְּנֵי עֲנָקֵי הֶהָרִים, כּצֵל/

יוֹרְדִים כְּפִסּוֹת עֲנַן-עָשָׁן,/ וְאֵינָם מִתְגַּשְּׁמִים".

בשירה, "שִׂיחוֹת" (בעמ' 46 בספרה "עֲצֵי האָקָץ") כותבת אדלינה:

"רָצְתָה לְדַבֵּר עִם הַיָּם/אֲבָל הַיָּם מְנַפְנֵף בְּגַלָּיו/ יֵשׁ לוֹ שִׂיחוֹת מִשֶּׁלּוֹ/

מִתְנַפֵּץ אֶל מוּל הַסְּלָעִים/וְחוֹזֵר חֲלִילָה."

מיותר להוסיף מלים שכן תּיאוריה היפים של המשוררת אינם דורשים הסבר ומדברים בעד עצמם.

המשוררת מביעה מבט חוקר ובודק שלא פוסח אפילו על 'חיפושית' זעירה בדשא הירוק,  לה הקדישה את השיר "בַּדֵּשׁא הַיָרוֹק" (עמ' 66 בספרה "עֲצֵי האָקָץ"):

"בַּדֶּשֶׁא הַיָּרוֹק מָצָאתִי חִפּוּשִׁית שֶׁפָּרְשָׂה כָּנָף/כִּי הִגִּיעָה לִקְצֵה הֶעָנָף הַגָּבוֹהַּ"

גם בשירה: "הַטֶּבָע שָׂב אֶל עַצְמוֹ" באותו הספר (בעמ' 96) היא מסיימת במילים:

"הַטֶבָע שָׁב אֶל עַצְמוֹ בְּהִתְעוֹרְרוּת תְּמִידִית/

וְאֵין פּה דָּבָר שֶׁמַּפְרִיעַ לַחִלָּזוֹן לָצֵאת מֵהַקֻנְכִיָּה."

בשיריה של אדלינה נמצא גם נושאים מגוונים המתארים את הטבע, ובהם: איש השֶּלֶג, שיבּוֹלִים, זְרִיחוֹת, שֶׁמֶשׁ, יָם, אדמָה, זְרָדים, אֲנפות המים, קיפודֵי היְערוֹת ועוד.

אדלינה נוטה לתאר את הטבע בפשטותו והיא מדובבת את הקורא לחוות אותו ישירות בחושיו, מבלי שיזדקק לפרשנות מלומדָה מיותרת.

המשוררת בשירתה אינה פוסחת על נופי הארץ, ומכאן ניתן ללמוד על היותה "דּוּ שורשית" -  של עבר שלא תמיד האיר את פניו אליה ואל משפחתה, ושל הווה ארץ ישראלי המתובּל באי אלה מראות טבע מרנינים וטהורים לצד אירועים שלעתים חלקם לא קלים והם בבחינת ייסורי גאולּה.

ולסיום

אביא בפני הקוראים מִבְחר מטבעות לשון יפים שמצאתי בְּשיריה ובכתיבתהּ של אדלינה:

•א.      מן הסֶּפר "עצי האקץ" :

• "כּוֹכָבִים שׁוֹתְקִים"  - (בשיר: "קְלוֹז' הָאַחֶרֶת" בעמ' 4), שם היא מספרת את זיכרונות ילדותה.
• "הָעֵצִים הַנוֹטִים לְהַרְכִּין ראשׁ בִּנְעִימוּת כְּלַפֵּי בְּנֵי תְּמוּתָה הַחוֹסִים בְּצִלָּם" -

(בשיר: "מְקֻפֶּלֶת" עמ' 6).

• "מַגִּישׁ עַל טַס זָהָב אוֹפְטִימִיּוּת וּמְצִיאוּת" -  (בשיר: "אַתָּה הַמְשׁוֹרֵר" עמ' 8).
• "הוֹשַׁטְתִּי יָדִי לִתְפּס הַחוֹפֵשׁ שֶצְּלִילָיו כִּירַק צִמְחִיָּה גּוֹרֶפֶת -(בשיר "גַּם מַרְגָנִית" בעמ' 16 ).
• "שֶׁמֶשׂ עַגְנָה בֵּין הָעַרְבַּיִם" - (בשיר "אִוְשַׁת הָעֵצִים" עמ' 24).
• "קוֹרֵא לָעַרְבִי לִקְרא בְּעִבְרִית"- (בשיר "מַהוּ שָׁלוֹם?" עמ' 92).

•ב.       צרור נוסף מִמּבְחר מטבעות הלשון והמטאפורות שמצאו חן בעינַי

מן הספר "רִיקּוּד הַצּרְצָר":  

בשיר "אֶצְבְעוֹתיך" (עמ' 16):

• "בְּבקֶר שֶׂל צִפֳּרִים מְזַמְּרוֹת"; "אֶל שַׁחַר שׁוֹפֵעַ רֵאשִׁית נְתִינָה";

"בַּבּקֶר עוֹד טֶרֶם נִרְדַם הַלַּיְלָה";"אֶצְבְעוֹתַיִךְ שׁוֹזְרוֹת פִּרְחֵי הַיּוֹם";

"לְהַשְׁכִּים טַלְלֵי הָעֲשָׂבִים הַנּוֹשְׁבִים אֶת הָאֶתְמוֹל"

• "הַתַּפּוּחַ מְמַלֵּא לֶחְיוֹ הַסְמוּקָה בְּסִפּוּק"; "סִירַת מְשׁוֹטִים ...

הִתִּיזָה חפֶן פְּנִינִים קָרוֹת" - (בשיר: "עֲפִיפוֹנֵי הָאֶתְמוֹל" עמ' 22).

• "בְּרַעֲנַנּוּת מְפַתָּה כְּתַפּוּחַ" - (בשיר: "אֵיךְ שָׁשָׁרִים הֶהָרִים" עמ' 30 ).
• "לוֹגֶמֶת אֶת מֶרְחַק הַזּמַן"; "לִבִּי לא יָדַע לוֹמַר לָמָּה וְאֵיךְ"-

(בשיר: "מִלִּים כְּעַכְשָׁיו" עמ' 34).

• "נֶחֱטֶפֶת נַפְשִׁי אֶל הַצְּלִילִים שֶׁל פַּעֲמוֹנֵי הַמַּתֶּכֶת"- (בשיר: "תֻּפִּים" עמ' 39).
• "יְדִידָתִי שִׁפְרָה שׁוֹפָר לַשִּׁירָה"- (בשיר:" שִׁירַת הַמְּגֵרוֹת" עמ' 44 (.
• "עַשְׁנֵי הָאֲרֻבּוֹת מְפַזּרוֹת חֻמָּן לִמְשׁוּבַת הָרוּחַ"- (בשיר: "עַשְׁנֵי הָאֲרֻבּוֹת" עמ' 62).
•  "רוֹאִים פִּסַּת שָׁמַיִם כּוֹכָבִית"; "מוֹל פָּנַּס רְחוֹב מְפַהֵק לִישׁוֹן" -

(בשיר: "בַחשֶׁךְ לא רוֹאִים עָמק" עמ' 65).

• "יָרֵחַ מְנַסֶּה לְהָעִיר הַדְּמָמָה"; " אֶדְהַר אֶל אַרְמוֹן הַחֲלוֹמוֹת" -

(בשיר: "סִינְדֶרֶלָה" עמ' 68).

• " אִישׁ שָׁחוֹר הָרוֹאֶה לָבָן רוֹצֶה שָׁלוֹם וְאֵין" - (בשיר: "אִיש שָׁחוֹר" עמ' 78).

בשני ספריה האחרונים, הגיעה שִׁירָתָהּ של אדלינה לרמה ראויה ועשירה שהיא לא רק רבגונית בנושאיהָ ותכניהָ, אלא גם שופעת עושר ספרותי בולט המתאפיין בפשטות עֲדינה ומושכת .

הקורא בשירתה לא יאלץ להיעזר במרצים לספרות כדי לברר לְמָה התכוונה המשוררת  בְּהיגדָהּ. לפיכך, יטיב הקורא, לאחר הטעימוֹת שֶׁהִגַּשְׁתִּי לו לרכוש את סְפָרֶיהָ לקריאה מְהַנָּה.                            

                                                       עזרא מורד     10.10.10