רונן דורפן ציטט את השופט היהודי הנודע של בית-המשפט לואיס ברנדייס שאמר את המשפט :"אור השמש הינו חומר החיטוי הטוב ביותר".

כלומר: זכות הציבור לדעת הינה כלי מועיל במאבק בשחיתות.

בעולם שבו כמעט והמושג פרטיות אינו קיים הדבר מקבל משנה תוקף.

בשבוע שעבר התפרסמו ידיעות אודות הכדורגלן ראיין גיגס אשר בוגד באשתו עם כוכבת ריאליטי.

השמועות הופצו בתחילה ע"י המאהבת שלו אשר רצתה לפרס על דבר הרומן, אך גיגס סירב והורה לו לא לעשות זו.

בית-משפט באנגליה הטיל צו איסור פרסום על פרטי הפרשה בעקבות פנייתו של גיגס בנושא.

אך, בעידן הווירטואלי צווי איסור הפרסום הפכו לבדיחה כאשר הם הופרו ע"י מצייצי הטוויטר.

נשאלת השאלה:למה דבר זה חשוב

נכון שאדם צריך לחיות עם תוצאות מעשיו מחד, וזכותו לבגוד באשתו ,אך הנושא כאן הוא היכולת של הרשתות החברתיות לעבור בקלילות מעל צו איסור הפרסום שמטיל בית-המשפט,ונשאלת השאלה:האם ניתן להתייחס לבלוג או לרשת חברתית ככלי תקשורתי?

התשובה היא בוודאות כן ,מאחר ורשת חברתית יכולה לעקוף את חוקי לשון הרע .

עשרות הטוקבקסטים והמצייצים בטוויטר יכולים בקלות להפיץ שמועות הרסניות ושקריות לגבי כל אדם (ולא משנה אם הדבר נכון אם לאו).

ואם צו איסור הפרסום לא חל על הרשת, ניתן לומר שגם חוקי לשון הרע לא חלים על הרשת באותה מידה.

לכן, על כל רשת חברתית להעסיק בקרים לטיפול מהיר בתלונות אודות לשון הרע או לחילופין לדאוג לזיהוי אמיתי ולרישום אמיתי של כל טוקבקסיט המתכוון להשמיץ אדם זה או אחר.

כשם שהרשתות החברתיות מרויחות ממצב זה,הן חייבות לטפל בזוהמה.