"אונסים אותי, היא צועקת - הוא גומר עליה את הצורה, הנה היא כבר מדממת - ניידות של משטרה באופק נשמעות, אבל הם לא באים אליה - הם עוצרים אותי על ג'וינט", כך במילותיו של השיר "עוצרים אותי על ג'וינט", מתוארת המחאה כנגד התנהגות המשטרה, מדיניות הסמים הקלים כגון גראס וחשיש וכנגד המדינה וסדרי העדיפויות שלה. מחאה, כנגד הלא צודק. אמנם, קולם של המסוממים הקלים לא נשמע היטב במחאה האחרונה (אולי הם בדיוק עשנו ג'וינט) ואת הנוף בעיקר קישטו חסרי הדיור, אזרחים המעוניינים בהפלת המשטר וקולות של תנועות מאורגנות הקוראות ל "ערבות הדדית", אך בכל זאת, המחאה, בעיקרה מושתתת על העיקרון שמרגיז את כולנו מאז ומעולם: חוסר צדק. עיוות המאפשר עוולות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ובכלל, עוולות שונות שנעשות כנגד כולנו כנראה. כמעט. הקריאה ההומוריסטית "א' אוהל ב' זה בית" ולעומתה הקריאה ל "בואו נצא לרחובות, נפסיק לעבוד, נבזוז את החנויות נשרוף לעשירים את המכוניות" המשקפות את הלך הרוח הציבורי, שכנראה הדביק גם את אזרחי ארה"ב, אינה קריאה של מה בכך. האזרח, אינו יודע מה לעשות וכיצד לנהוג ולכן הוא יוצא לרחובות ושוכן באהלים. לכן כנראה הוא שר, מארגן קבוצות בפייסבוק ויוזם שולחנות עגולים ומשולשים. הקריאה לתיקון העוול, בתחומים רבים, היא העניין הגדול והיא כרגע, בפרונט. והפרונט הזה, בזמנים של רייטינג, עצלות וכרגיל, מלחמה מול עולם ערבי, הוא לא פרונט ברור מאליו. זוהי חזית, שיכולה בכל רגע להיעלם ולהחזיר אותנו לשגרה של קבלת העול המוטל ממעלה בלי יכולתנו להגיב. זוהי רבותיי, חזית של מלחמה. הקרב של האזרח, של האזרחים, האחד בשני ובממשל והשלטון. אלו הם ימים רבותיי וגבירותי, של שינוי שחל באדם הקטן, האזרח, האדם, הלקוח והבוס. ימיו של הזכר וימיה של הנקבה, ובקיצור, הזמן הזה הוא שלנו. הממשל, המשטרה ומחירי הדירות הם רק טריגר. מדיניות הסמים הקלים הקשה, ההתעמרות בנו מצד המדינה ומצד אזרחיה העשירים הם כנראה רק מה שגרם לכך שעשינו משהו. חלקנו עשה באהל ורובנו סביר להניח, מול ערוצי החדשות ובשיחות הסלון הקולחות, אבל נראה שכולנו, בדרך כלשהי, התעוררנו. אם נרדם שוב, אי אפשר לדעת. התעוררנו כי אולי, ישנו מספיק. מי יודע, אולי נחזור לישון כי נגלה שהחלומות נעימים יותר מהמציאות, אבל בכל אופן נקווה שכל העניין ימשיך להתקדם ולהתפתח. ושירי מחאה, אם של אלי לוזון אם של שלום חנוך ואם של מחאת הדיור/קוטג' 2011 הם דרך נהדרת לתזכורת על כך שיכול להיות אחרת. והאחרת הזה תלוי רק בנו. אם נצא לרחובות או לא, אם נצביע בקלפי או לא ואם

נדבר ונמחה או נשב ונשתוק, זה כבר של העם. העם בישראל, שדורש, מבקש ושר בכל דרך את מה שעל ליבו היהודי, גם אם הוא לא מסכים עם הגדרתו ככזה ומעדיף את האדם שבו. אדם חילוני, דתי, שמאלן או ימני, אתאיסט או מאמין - הלוואי שנצליח לסדר את הכל בכמה תווים בלבד, הפיכת 2  שולחנות ו כמה אהלים שמתפנים, כאשר אומרים להם להתפנות.