התחלתי לעבוד בעבודות זמניות, תוך ידיעה ברורה שאני מסוגלת ושואפת להרבה יותר. העבודה הראשונה שלי היתה כעוזרת תופרת במתפרה תעשייתית. באמצעות מכונה קטנה תפרתי כפתורים לחולצות ולמכנסיים. השכר היה זעום והעבודה תובענית ומונוטונית. נדרשתי לעמוד בתפוקות גבוהות, ועבדתי במהירות רבה. אולם נראה היה כי הזמן עומד מלכת, פוער חורים גדולים לחלומות ולתחושת שעמום שהלכה וגברה.

מאת: יפה גולן

ברור היה לי, בתחושה שהתגברה מדי יום, שעבודה זו אינה טומנת בחובה שום אפשרויות קידום. עזבתי את המתפרה, והתקבלתי לעבודה כסייעת קו בבית חרושת לסריגים. מרבית העובדים במפעל היו בגילה של אמי. זו אולי עבודה נעימה, אמרתי לעצמי, אבל אין בה שום אתגר והיא אינה דורשת טיפת שכל. תוך זמן קצר עזבתי, ופניתי לעבוד כמוכרת אצל מוכר הפיצוחים השכונתי. יפה, אמרתי לעצמי, גם פה אינך מרוצה. כנראה הגיעה העת למשהו אחר. לגמרי אחר.

"אין לך שום רקע בהנהלת חשבונות." דליה מלשכת התעסוקה היתה מניחה בטקסיות מופגנת את העט על שולחן הכתיבה הבהיר, מסירה את משקפי הקריאה ממצחה, ומניחה גם אותם לאחר כבוד ליד מחברת השמות הענקית, שתפסה את מרבית השולחן. אז היתה סורקת בריחוק של רופא מנתח, בפעם המי יודע כמה, את הבעת פני הקפואה. כמו שחקנית ממושמעת החוזרת על שורותיה, הודעתי לה בשקט וברצינות תהומית, כזו המסורה לאנשים נחושים היודעים בברור לאן נוטה קו גורלם: "את צריכה למצוא לי עבודה בבנק." כמו רבות מההחלטות בחיי, גם ההחלטה לנסות ולחפש את עתידי המקצועי בבנק נולדה בחלום שפרטיו המדויקים כבר אינם זכורים לי.

אולם כשהתעוררתי ידעתי זאת: אני חייבת למצוא עבודה, כל עבודה, בבנק. כילדת מעברה, חלום העבודה המסודרת בבנק היה שקול לחיים נוצצים ביבשת מרוחקת, הכי רחוק שאפשר מהצריף שבו גרתי. וכך היה. דליה, שהבינה כי נחישות שכזו רק תסייע לי להצליח בעבודה, הודיעה לי: "ביום ראשון, בשעה שמונה, בבנק הפועלים למשכנתאות בתל אביב. אמרתי להם שילדה שכל כך רוצה לעבוד בבנק חייבת להצליח שם במשהו. אני מחכה לשמוע עלייך רק דברים טובים. בהצלחה, יפה, ואל תאחרי." ביום הראשון לעבודה לבשתי חצאית מיוחדת שאחותי תפרה, עם חולצה שנתנה לי ונעליים עם עקבים גבוהים. הסניף הקטן והאינטימי היה בנחלת בנימין, והגעתי אליו עם אוטובוס מהכפר. רק לאחר שלושה ימי עבודה, שבהם השתכנעתי כי אין מדובר במתיחה וזה אכן מקום העבודה החדש שלי, בישרתי להורי על המעבר.

"אמא, אבא, אני עובדת בבנק," הודעתי להם בגאווה רבה, בתוך תוכי עדיין חוששת מן המעמד החדש, מהאווירה הרשמית ומהלקוחות המגונדרים שגרמו לי להרגיש כבת כפר מוזנחת. עם זאת, ולמרות החששות, ידעתי בוודאות עמוקה שעשיתי את הצעד הנכון, והבנק הוא המקום המתאים לי. שם נחשפתי לאנשים אשר לא הייתי זוכה להכיר במקום אחר, להרגלי עבודה מסודרים, לתרבות שלא הכרתי; ושם נתקבלו גם אותן החלטות חשובות, באשר לכספם של אותם עשירים שבהם כה קינאתי.