חדורת רצון להצליח, בשבועות הראשונים שלי בבנק מילאתי בדייקנות כל משימה פקידותית שהוטלה עלי: מיון חומרים, תיוק או מענה לטלפונים. ככל שעברו הימים גדלה כמות הלקוחות שפגשתי, ואיתה חוסר הביטחון שלי מול עושרם המוחצן. נדרשה פעולת הסחה מהירה לשיפור ביטחוני העצמי הירוד.

וכך, אינספור פעמים ביום, בוקר, צהריים או ערב, כל אימת שהתקרב אלי לקוח עשיר, ברגעי מבוכה וברגעים מתים סתם, הייתי מרימה בהפגנתיות את שפופרת הטלפון, משחילה אצבע זריזה אל תוך החוגה, ומתקשרת לאחותי רינה, היחידה במשפחתי שהחזיקה בביתה מכשיר טלפון. אקט זה היה נדיר במחוזותינו באותם הימים, פריבילגיה שהיתה שמורה אך ורק לאנשים בעלי אמצעים. וידאתי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, שומעים אותי מנהלת שיחה טלפונית עם בת משפחתי שברשותה טלפון, ולפיכך, אינה ענייה. ככל שעברו הימים בבנק, המשיכה וניקרה בראשי שאלה אחת מרכזית: לאן, ובעיקר כיצד, מתקדמים במקום הזה הלאה?

החלטתי לתפוס יוזמה וללמוד להפעיל את מכונת נשיונל, תוצר טכנולוגי מפואר במונחים של אותם ימים, ולמעשה מכונה מסורבלת לרישום מכני של נתונים כלכליים, אשר שימשה את הבנקים טרם עידן המחשבים. הנשיונל, שנראתה כמו מכונת תפירה ענקית, השמיעה קולות של ממטרה חורקת. השתלמות בהפעלתה נראתה לי כיוון נכון. ידעתי שבכל הסניפים שבהם זרם כסף גדול החלו לרכוש את המכונה, ואני, מטבעי, נמשכתי לעיסוקים מורכבים הרבה יותר מאשר מיון ותיוק מסמכים. אולם בקשתי להשתלם בתפעול המכונה נענתה בשלילה, בנימוק שממילא אני יוצאת בקרוב לשירות הצבאי, ואין טעם להשקיע שעות ארוכות בלימוד נושא קשה וסבוך כל כך. תחינותי לא הועילו. גם לא יחסי הטובים עם מנהל הסניף. ואמנם, ככל שההנהלה המשיכה לעמוד בסירובה, כך גבר רצוני למצוא דרך לעקוף את הסירוב, ובכל זאת ללמוד להפעיל את הנשיונל. ההזדמנות לא איחרה להופיע.

קטע זה נלקח מתוך ספרה האוטוביוגרפי של יפה גולן - "לא מורא"