הטיפול הנרטיבי שפותח על ידי מייקל וייט מאוסטרליה ודייויד אפסטון מניו זילנד היא שיטה טיפולית ייחודית ההופכת את הסיפור האישי והסובייקטיבי של המטופלים לאבן היסוד של הטיפול. גישה זו מניחה כי אנו נותנים משמעות לחיינו באמצעות סיפורים שאנו מספרים על עצמנו ועל אחרים. סיפורים אלו מנחים אותנו בבחירותינו ומשפיעים על רגשותינו והתנהגויותינו. סיפורים אלה מאפשרים לנו לתת משמעות לחיינו ומעצבים אותם. במסגרת הטיפול הנרטיבי המטפל מקשיב למטופל, במטרה לגלות בשיתוף עימו את סיפור החיים המצמצם את חייו ובאמצעות הקשבה אמפטית ושאילת שאלות אנו מגלים פתחים לאפשרויות חדשות ועשירות יותר... ההליך הטיפולי כולו מאופיין בשקיפות רבה מצדו של המטפל ובנכונות להפוך את המטופל לשותף אינטגרלי לכל אחד ואחד משלבי הטיפול.

אחד המושגים המרכזיים בטיפול זה הוא "החצנה" או "שיחות מחצינות". מושגים אלה קשורים לרעיון מרכזי בגישה זו הרואה את הבעיות כמנותקות מהאדם ולא כחלק ממנו. כאשר מתייחסים לקשיים באופן זה ניתן לבחון את "היחסים" בין האדם לבין הבעיה, את השפעות הבעיה על חייו של האדם ועל מערכות היחסים בחייו ותוך כדי כך לגלות דרכים בהן האדם משפיע או יכול להשפיע על הבעיה ולצמצם את נוכחותה בחייו. באופן זה האדם נתפס כבעל השפעה על הבעיה. רחל פוגל יחד עם מייקל וויט ז"ל - אבי הגישה הנרטיבית בשיחות המחצינות ניתן לגלות במשותף פתחים לסיפורים אלטרנטיביים המועדפים על האדם, הזוג או המשפחה ולהרחיב אותם באופן שיאפשר לגלות נתיבים אחרים לחיות את החיים, דרכים יצירתיות לפתרון בעיות ואופנים מועדפים לתת משמעות לחיים.

ההנחה היא שהעושר הנפתח באמצעות השיחות, מאפשר לאנשים לחיות את חייהם באופן המועדף על ידם, תוך שינויים ברמות שונות: רגשית, מחשבתית והתנהגותית. שיחות אלה נקראות "שיחות עריכה מחדש". (reauthoring conversations) הגישה הנרטיבית עשירה בדרכי עבודה (practices), באמצעותן ניתן להתייחס לסיפורי החיים בדרכים חדשות ולפתוח מקום ליצירת סיפורים מועדפים. בניגוד לגישות אחרות הרואות במטפל סמכות מקצועית עליונה שרק לה הכלים להצלחתו של ההליך הטיפולי, הרי שהטיפול הנרטיבי מעניק את הכוח למטופל משום שהמפתח להצלחת הטיפול מצוי אצלו בנרטיב אותו הוא מפתח. גישה זו ממקמת את המטפל במקום משפיע אך לא מרכזי ולכן המטפל אינו בא מעמדה של "יודע כל", אלא כמסייע למטופל ב "בניית פיגומים" באמצעות שאילת שאלות ייחודיות שמטרתן לאפשר למטופל להבין את הסיפורים הצרים, המצמצמים ולגלות בשיתוף עם המטופל סיפורים אלטרנטיביים בעזרתם ניתן להקטין את השפעות הסיפור רווי הבעיה ולחוות אפשרויות עשירות יותר בחיים דרך התחברות לסיפור המועדף על ידו.

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם (גבריאל גרסיה מארקס, 2003, מתוך הספר: לחיות כדי לספר)