מאת: מאירה וייס

האנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס, שעסקה בקשר שבין הגוף הפיזי-אישי ולגוף החברתי התייחסה לשאלות אלה.

בעניין פריצת גבולות הגוף, למשל, טוענת דוגלס כי תרבויות הסובלות מאיום מתמשך על גבולותיהן (כמו המיעוט היהודי בגלות) עוסקות במישטור של גבולות הגוף האישי של חבריהן ומבקשות לפקח, למשל, על הנכנס והיוצא מהגוף (כמו חוקי הכשרות של התרבות היהודית).

הקשר שבין הגוף האישי שבו דנה גולדברג לבין הגוף החברתי עולה גם בהקשר אחר.

צמיחת הפרחים מתוך הגוף נדונה בדרך כלל בהקשר של חברות לאומניות במאה התשע-עשרה. ג'ורג' מוסה (1994) הזכיר מיתוסים אירופיים של פריחת פרחים מתוך דמם של נופלים.

גם בישראל רווח בשעתו מיתוס של כלניות ופרחים נוספים הצומחים מתוך דמם ועל גופם של הנופלים (באמנות מוטיב זה מהדהד ביצירות של משה גרשוני משנות השמונים של המאה העשרים, ביצירותיו של ארז ישראלי, ועוד).

מיתוס זה התבטא גם בסימולו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל באמצעות בול עם ציור הצמח "דם המכבים".

גולדברג אינה מצביעה במפורש על סימול הגוף החברתי והתרבותי באמצעות הגוף האישי המופיע בציוריה. אף על פי כן, אני סבורה כי מיתוסים אלה חדרו לתודעתה, אף באופן בלתי מודע, בשנים שחייתה בישראל (האמנית נולדה וחיה שנים רבות בארצות הברית), ולו באמצעות השירים והטקסים שאליהם נחשפה.

האישה הלא-גמורה של גולדברג היא פרויקט שמשלב בין השיח המודרני למושגי הדיון הפוסט-מודרני, פרויקט אשר טרם הסתיים. הדמויות האניגמטיות בתערוכה של גולדברג, שאותן ניסינו לפענח, יישארו איתנו זמן רב. חלק מהן לא התפענח והוא יחכה לביקורנו הבא בתערוכה.

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית.

פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).