בימים אלה יצא ספר בשם "העיתון"מאת עדי מרקוזה הס,אשר מתעתד לחשוף סודות כמוסים אודות אחת המשפחות המרכזיות בישראל:משפחת מוזס.

תחילת הסיפור הינה כאשר בשנת 1939 קנה איש צעיר ובעל בית דפוס, אלכסנדר מוזס, עיתון בשם "ידיעות אחרונות".

כאשר פרצה מלחמת העולם, רצה אביו של אלכסנדר, יהודה מוזס, את העיתון (כנראה מאחר והעיתון היה מקור הכנסה נוח בתקופה זו).

 הוא הבטיח לבנו להדפיס את העיתון בבית הדפוס שלו, הבטחה שהופרה יותר מפעם בעשורים הבאים.

הסיפור מתחיל להשמע  כמו תחילתה של טרגדיה יוונית, לא רק בעיקר עליונות האב החזק על הבן, אלא בגלל הנחישות והיכולת לשמר תשוקה לוהטת כזאת של בעלות, ומצד שני מרירות - משך עשורים, גם אצל היורשים.

מכל בניו, טיפח יהודה, כיורש, רק את בנו נוח, והעדיפו על פני הבנים האחרים.

הורשת העיתון מהסב יהודה לנוח,ולאחר מכן מנוח לנוני,  נעשתה מתוך דבקות לוהטת אחת: שמירת העסק בתוך המשפחה.

היות והמשפחה התפתחה ,נאלצו בניה להחליט מה לעשות עם העיתון: להתפורר או להישאר בידי החזק.

זה המוטיב המרתק ביותר בספר, אשר מזכיר סדרות אופרות סבון שבמרכזן עומד עסק משפחתי שהאב מוריש לבניו.

                            האירועים המשפיעים על "ידיעות אחרונות"

שני אירועים מרכזיים משפיעים על התפתחות העיתון.

1: בשנת 1948 פרש העורך הנערץ, עזריאל קרליבך, כותב מוכשר ובעל אגו לא קטן, יחד עם כל הצוות שלו, והקים בחשאי עיתון מתחרה - "מעריב".

מעשה זה הוגדר כבגידה לפי משפחת מוזס.

ההבדל בין שני העיתונים משמש את המחברת ‏(בעצמה נצר למשפחת מוזס‏), כציר לסיפור של העיתון המשפחתי. קרליבך היה עיתונאי מהסוג הישן: בורגני, משכיל, לאומן, הומניסט. את הפוטש אירגן באופן שבו יהודה ונוח, ומתוך הזדהות גמורה אתם גם יודקובסקי - לא שכחו אף פעם.
אלא שמרוב הזדהות עם כאב הנבגדים, שוכחת המחברת את הלקח היותר מעניין: הדגם של "מעריב" היה לסיפור חוזר של כישלון, ואילו הדגם של "ידיעות אחרונות" ‏(ו"הארץ"‏) נהפך לדגם המנצח.

עכשיו, כש"ידיעות אחרונות" נשאר עיתון ענק, ואילו "מעריב" גווע, מעניין השוני: "מעריב" היה ונשאר עיתון שעיתונאיו מחפשים בעלים.

קרליבך מצא את עובד בן עמי, ואחר כך הגיעו רוברט מקסוול, משפחת נמרודי, נוחי דנקנר, והסוף, פחות או יותר, ידוע.

2: האירוע השני התרחש עם מינויו של דב יודקובסקי לתפקיד עורך העיתון.

נקודת המפנה של ה"ממוצע" הגיעה באמצע שנות השישים, כאשר השבועון הסאטירי שיסד דן בן אמוץ, "ציפור הנפש", קרס, וצורף בשכר נאה ל"ידיעות אחרונות", בהשתתפות בועז עברון, עמוס קינן, חיים חפר ואחרים. בבת אחת הגיעה "רמת אביב" והחזיקה את העיתון בגלוי.

לעיתון היה עורך מכובד, במקום קרליבך, אף הוא מחוגי הימין של תל אביב - ד"ר הרצל רוזנבלום. מאמרי המערכת הימניים שלו לא שיקפו אף פעם את התנהגותו החדשותית של העיתון, שהתעקש להיות באמצע.

 היעד היה תפוצה רחבה.

וכך ,למרות שרבים מהעיתונאים התלוננו על היעד הזה, נותרה  פרנסתם בטוחה  וטובה.

חשוב לציין כי  רוזנבלום לא יכול היה לשאת את הסאטיריקונים מהשמאל ובעקבות מריבה, שבה חשב דן בן אמוץ כי יוכל לנשוך את רוזנבלום מעל דפי "העולם הזה" כגמול על מה שכתב נגדו העורך בעיתון, הראה יודקובסקי לדן בן אמוץ את הדרך החוצה,בעוד האחרים נשארו לכתוב בעיתון.

מעניין לקרוא ספר זה אשר שופך על אחד התאגידים החזקעיים במדינה:העיתון "ידיעות אחרונות".