מתוך השבר  והכאב של החודשים לפני ה-7 באוקטובר נולדה תערוכת הצילום "30 שניות" של אמנית הצילום  כרמן  אלמקייס-עמוס. 30 שניות  משום הזמן שיש לתושבים להגיע לממ"ד או  למחוסרי מקלט  ולתפוס מחסה כל שהוא.

    במרכז החדשנות והיוזמה  tech M בנין חדש  ומודרני שקם על יסודות המסעדה המיתולוגית "נצחון" מתקיימת התערוכה  שבצד כרמן יש חלק גם  לנטע חממי-טביב ולאוצר  יורם  בלומנקרנץ.

    על  26 כני ציור נפרסים הצילומים המתארים את שהתרחש ב-7 אוקטובר  2023 הן בבית משפחה אלמקייס  ובחלקם נלקחו  לאחר שבועיים במקומות שונים בעיר עם תושבים  שחוו את הטראומה באין ממ"ד אלא בפינת המחסה האישי שלהם.

    בערב הפתיחה התקבצו מכרים,משפחה וכאלה  שרצו לראות את עצמם  מצולמים בתוך מסגרת. כרמן עצמה מצוידת  בפלפון שאינו מש מגופה ומצטרף  לתצוגת הקעקועים  העוטפים את זרועותיה. הפסוק על  ידה השמאלית כנראה החשוב  מכולם,לקוח מתהילים כג' "כי אלך בגיא צלמוות לא  אירע רע" ואולי פירושו  נעוץ במילותיה היא הכתובים כמבוא לתערוכה "בימים של  טרום  ה-7  הנפש התפרקה לי,נשארתי לבד בתוך  הריק מבלי למלא אותו". זוהי כרמן  באמיתותה וכך היא יוצאת לדרך שתחווה היא ובני ביתה. "ידעתי    שעלי להתגבר  למען  המבוגרים והילדים  שהיו סביבי  והשקט הנפשי שלי הוא שיקבע  את החוזק של  כולם לעתיד  לבוא. ביום שלפני ה-7 הגענו   אני ועמנואל-רנה בתי בת  החמש  וחצי  לבית הורי שם נולדתי,בית קרקע הדומה לבתי השכונה , כולם חסרי ממ"ד וכבר עשור  תלויים בחסדי המזל. התעוררנו  עם בוקר  עם הצבע האדום, אזעקות,בומים וחשש לחדירת מחבלים. מיד אטמנו את כל הפתחים החל מהגג עד למפלס התחתון. אבי מיכאל  ואמי רנה ואחותה בת שבע  עשרין,נכנסנו לכוננות וכל אחד ידע  את מקומו ותפקידו".

   עכשיו  כרמן תופסת פיקוד  עם מצלמת ה-canon הפועלת ללא הפסק וכשהחשמל  הפסיק לפעול היא  מוסיפה את הפלפון.

וכך אנחנו עדים  לתיאור המתרחש  כשארבעה אחיינים מגיעים  מבתיהם  חסרי הממ"ד כדי לעבור ביחד את התופת. 2 זוגות אחיינים:מנדי,שולי,מנחם מענדל ושלום  דוב בער זלמנוב, יחד עם  עמנואל-רנה מתפזרים בחדרים ופולשים  לארונות המצעים והבגדים, בעזרת הטבלטים הם רואים סרטים, שרים ורוקדים ובעיקר משחקים בכל  הבא לידם, כלי  האוכל,בקבוקים, ובעיקר דמיון,וגם  לריב ולהתפיס. כל הצילומים נלקחו מזויות שונות כך שגם הקירות העמוסים במסגרות  בהם מצולמים  בני משפחה באירועים שונים  "משתתפים" באירוע הריאלי. בחדר המרכזי,בסלון, העין הצופה לא יכולה שלא לשים  לב לריצוף יוצא הדופן של

בלטות 20X20 המסתדרים  כשטיח גאומטרי שמקורו  בתחילת המאה ה-20 שיובאו מאיטליה.

    החלק השני בתערוכה מוקדש לכמה דמויות אשקלוניות מחוסרות ממ"ד בבניני קומות,ששטח המסתור שלהם מצומצם לכדי  3 חדרים.מריאן צמח מכיכר צפניה יוצאת לחדר המדרגות לפי הוראות פיקוד העורף עטופה במעילון ורווד המחמיא לעיניה.

בטי עמר מעדיפה את  קרבת מכונת הכביסה  שלה. אורה לוי מתחברת לרצפה  שבין שני החדרים,המזרן פרוש לקלוט אותה בכל שעות היממה ושתי ידיה חופנות  את פניה וניראת כוונוס העולה מהצדפה. יש המעדיפים לצרף  את תמונתו של הרב אבו חצרה

הוא הבאבא סאלי לפינת המקלט האישי שלהם,כדני מימון איש השוק במגדל  כשכל הפיציפקס עמוסים ודחוסים מסביבו. שירה עטיה  מעתיקות בכפכפים בבגדים כהים  נצמדת  לקיר הבטון שהיא סומכת עליו. האיש הצבעוני ביותר במדרחוב במגדל הוא  רוז'ה חטב  בעל בית הקפה  שננעל בתוך קובה עמוסה לעייפה. עם  השמעת   ההרגעה הוא ייצא לאנשי  הפרלמנט השותים  את

האספרסו  הארוך חזק חזק.

   ולסיכום אצרף משפט מסיומת הוידוי האישי של  כרמן  שהובא בתחילתה של   כתבה זו "עכשיו אני יודעת שכל השברים שלי כולם מרכיבים את מי שאני  היום ועל זה אני מודה".

   אנחנו  הצופים   בדוקומנט הצילומי שלך,כרמן, אנחנו  הם המודים לך.