השבוע התקיים טקס האוסקר ה-85 באולפני "קודאק" שבלוס אנג'לס .

מסתבר שלאירוע זה נדרשות הכנות מדוקדקות וקדחתניות.

חברות יחסי הציבור בלוס אנג'לס השכילו כבר בתחילת שנות ה־90 לזהות את הפוטנציאל של עונת האוסקר.

בימים המקדימים את הטקס כל עיתונאי הבידור הנחשבים בעולם נמצאים שם, מתחת לאף, וגם הסלבריטאים נמצאים בהישג יד, אז היחצנים יוזמים עשרות אירועים בעונה הזאת.

הם דואגים לחלק לעיתונאים ולמפורסמים מתנות ומוצרים מתחום הטיפוח והפנאי, גאדג'טים ואביזרי אופנה, הכל במטרה לקבל פרסום נחשק.

כמוכן, האירועים החגיגיים מתקיימים בעשרות מלונות בוטיק יוקרתיים ברחבי לוס אנג'לס, ומיועדים למוזמנים בלבד.

כאשר  אליהם מתווספים גם עשרות אירועים שעורכים מגזינים וערוצי טלוויזיה, שתופסים טרמפ על הסיקור התקשורתי הזמין.

כך, למשל, ארוחת הצהריים המפוארת שעורך בכל שנה מגזין הנשים האפרו־ אמריקניות "אסנס", שבמסגרתה מתקיימת הצדעה לנשים השחורות החזקות בשואו־ביז.

 בשבוע האוסקר עצמו מגיעות גם המסיבות כאשר הגדולות ביותר הן אלו של אולפני הקולנוע הגדולים.

גם סוכנויות השחקנים השונות עורכות מסיבות, וכן מתקיימים אירועי צדקה, שכרטיסים אליהם אפשר לרכוש בעשרות אלפי דולרים. המסיבות הנחשבות באמת נערכות בתום טקס האוסקר, בעיקר זו של מגזין "ואניטי פייר" - אירוע צדקה מסורתי של אלטון ג'ון, שכל הכנסותיו קודש למלחמה באיידס.

 אחד האירועים החשובים ביותר הוא נשף המושל, שנערך מייד בתום הטקס במתחם הוליווד והיילנד.

כלומר: מדובר בארוחת ערב חגיגית בליווי מופע מוסיקלי, שבהם יכולים משתתפי הטקס לשחרר את העניבה ואת המחטבים ולסעוד בנחת, לפני שהם יוצאים לעשרות המסיבות הרשמיות ברחבי העיר.

וכך, לצד סעודת הגורמה, משנת 2010 אפשר גם לקבל שם את החריטה האישית הנלווית לפסלון, בעמדה מיוחדת הזמינה לכל זוכה.

                    ההצגה חייבת להימשך

אך כפי שציינתי קודם ההכנות לטקס מתחילות חצי שנה מראש.

 זה מתחיל בלובי העיקש שמנהלים מפיקי הסרטים "מכווני האוסקר" והאולפנים שעומדים מאחוריהם.

תפקידו של מסע השתדלנות הנרחב הינו:  לנסות להשפיע על הכרעת האקדמיה, תחילה בהענקת מועמדות, ולאחר שזו מושגת, פועל הלובי לשכנע את חברי האקדמיה להעניק לסרט את הפרס.

 חשוב לציין כי הדבר נעשה  בדרכים שונות ומגוונות: ראיונות לתקשורת, פאנלים יזומים שמתקיימים בתום הקרנת הסרט ברחבי העיר, מודעות פרסום במגזינים של התעשייה ואפילו שלטי חוצות. 

וזאת כדי להבליט את המוצר המיוחד.

 כך, למשל, נערך בשבועות האחרונים קמפיין שנועד להזכיר לחברי האקדמיה כי רוברט דה נירו, שהיה מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו בסרט "אופטימיות היא שם המשחק", זכה באוסקר בפעם האחרונה לפני יותר מ־30 שנה.  

אך לרוע המזך מסע השתדלנות נכשל : דה נירו לא זכה בפרס.

כמוכן, השחקן חואקין פיניקס התעקש לא לשחק לפי כללי המשחק ההוליוודיים והודיע בהפגנתיות כי הוא מתנגד לקמפיינים הללו. למרות זאת, הוא זכה במועמדות בקטגוריית השחקן הטוב ביותר (על תפקידו בסרט "המאסטר"), אבל גם הוא לא זכה בפרס. 

 לפני שלושה שבועות חשף ה"ניו יורק טיימס" את הדיונים הדיסקרטיים של ועדה המורכבת מכמה חברי אקדמיה בכירים, שקובעים אילו אנשי קולנוע שנפטרו בשנה החולפת יזכו לאזכור במשך שלוש שניות במהלך הטקס.

מחוות הווידיאו "לזכרם" היא אחד המרכיבים החוזרים על עצמם בכל טקס.

וכך, בעוד שמותיהם של כוכבים שמתו השנה - דוגמת השחקן האפרו־אמריקני מייקל קלארק דאנקן ("גרין מייל") או התסריטאית והבמאית נורה אפרון הוזכרו בלי לחשוב פעמיים, יש שמות שלעולם לא יצליחו להיכלל בקטע הווידיאו הזה.

גם פה קיימת היררכיה אשר באה לידי ביטוי בכך שאנשי תעשייה רבים, דוגמת מפיקים, אנשי צוות ושחקנים מוכרים פחות, לא זוכים לכבוד האחרון הזה.

אחרי כל ההכנות, הלובי, הוועדות, המסיבות ואירועי היחצנות, מגיע בסופו של דבר היום הגדול: הטקס.

וכן, נשאלת השאלה : אז מה הסיכוי של אדם מן היישוב להשתתף בטקס הנוצץ כקהל? אולם דולבי מכיל 3,401 מושבים.

רובם ככולם מיועדים למוזמנים - חברי האקדמיה ואנשי התעשייה.

וכן, בשוק הספסרות מוצעים כרטיסים לאירוע במחירים של 30-20 אלף דולר לכרטיס, אבל צריך להביא בחשבון שרכישת כרטיס כזה לא מבטיחה כניסה לאולם.

המאבטחים בכניסה לאולם עלולים לעלות על כך שמדובר בכרטיס שנרכש מספסר, ולא לאפשר כניסה לטקס.