ביום שישי שעבר שודרה בתוכנית "יומן" כתבה של איתי דודי, אודות המסע שערך הזמר והיוצר אריאל הורוביץ בעקבות הדיסק החדש "הגיבורים שלי" אשר הוציא לאחרונה.

כמו דודתו רותיק, אחותה של נעמי שמר,שנשאלה "איך זה לחיות בצילה של האחות המפורסמת?" והשיבה: "אני חיה לאורה, לא בצילה" כך גם אריאל יודע, מתחילת דרכו, למצוא את הביטוי העצמאי שלו מבלי להתכחש או להתנגד ליצירה המפוארת של אמו, גם מבלי להשתתק בצילה.

כבן של, אריאל מכיר גם את המשמעות של להיות "אייקון לאומי", על כל מה שנלווה לתואר חשוב זה.

הוא היה שם, שמע וראה, את דברי ההלל והתשבוחות שבהם עוטרה נעמי במשך כל חייה, אך גם את הביקורת שספגה, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, על עמדותיה הפוליטיות או לפחות על איך שאלה הובנו.

כלומר, אריאל הורוביץ כאמן יוצר, בא מתחילת דרכו עם מודעות לכך שלא די ב"לעשות שירים יפים" אלא קיימת ציפיה מאדם אשר נחשב כבנה של סמל לאומי כמו נעמי שמר , וכן מצפים ממך בנוסף גם לתת אמירה חדה ונוקבת ביחס למצב אשר מאפיין את הוצאת הדיסק. וייתכן כי זה הדבר אשר מדריך אותו בחייו המוזיקליים.

                       ביוגרפיה אודות האיש

אריאל הורוביץ, יליד 1970, התחיל את הקריירה בגיל מאוחר יחסית.

לאחר שירותו הצבאי (בחיל המודיעין) החל ללמוד מוסיקה בבית הספר רימון, שם פגש את יהודה עדר שהיה אחד ממוריו.

עדר אהב את יצירתו של הורוביץ, הפגיש אותו עם חברת התקליטים הליקון וגם הפיק מוסיקלית את אלבום הבכורה שלו, "יאללה ביי", שיצא ב־1998 והפך להצלחה גדולה.

האם נעמי, אגב, מאוד אהבה ופירגנה, ואף ציינה במיוחד לטובה את "יאללה ביי" כביטוי שמשלב סלנג ערבי ואנגלי, מה שהופך אותו למאוד ישראלי עכשווי. 

מאז באו עוד חמישה אלבומים ואריאל מאוד פעיל ככותב ומלחין לעצמו ולאחרים, זמר ופרפורמר שמופיע הרבה, לבדו ועם להקה ובכל מיני מפגשים מיוחדים (בהופעות עם ג'קי לוי, בכתיבה עם יאיא כהן אהרונוב, דורי בן זאב ואלונה טוראל ובהקלטת גירסת כיסוי לשיר בהפקה חדשה משירי היוצר ארז הלוי).

בנוסף,אריאל גם מלמד מוסיקה בבית הספר רימון ואחראי לניהול האמנותי של מפעל אמנותי־חברתי מקסים בשם "האני האחר" עם עמותת אנוש לשיקום פגועי נפש.

הורוביץ מפיק ומעבד חיבור בין שירים שכתבו יוצרים פגועי נפש לבין לחנים של תלמידי בית הספר רימון, והתוצאה נפלאה ומרגשת ולא כי "עושים הנחה" ליוצרים הלא מקצוענים אלא מכיוון שהמפגש הזה הוא הוכחה לכוחה של המוסיקה לרומם ולחזק את הנפש.

                     על הדיסק החדש

באלבום החדש, "הגיבורים שלי", הורוביץ מגדיל את מינון העיסוק בנושאים הכלליים, מנקודת המבט האישית שלו.

הוא כותב שירים מלאי אהבה והערכה לגיבורים גדולים ומפורסמים לצד גיבורים קטנים ואלמונים יחסית.

מכל אחד מהם הוא מנסה ללמוד משהו עלינו, עכשיו.

למשל,השיר הפותח "סלון קטרינג" הוא דוגמה מצמררת במיוחד גם לטיפול בסיפור אנושי מרגש וגם לחיבור בין ההיסטוריה להווה. 

חשוב לציין כי סלון קטרינג" הוא שם בית החולים שבו אושפז אבא קובנר בערוב ימיו בגלל מחלת הסרטן, בבית החולים הזה הוא איבד את קולו בניתוח וגם כתב ספר שירים בשם זה.

אריאל הורוביץ, שמצא את הספר בבית הוריו, מספר את סיפורו של קובנר, ומוסיף לו סיפור עכשווי על חיילת שמצטלמת עם עציר ערבי כפות. 

וכך מתייחס הורוביץ לעוד גיבורים שלו, ותיקים ובני זמננו.

הוא מלחין שיר של המשוררת לאה גולדברג וגם של העיתונאית הדתייה שרה ב"ק ששרה בהופעותיה בפני קהל מעורב (ושרה בדיסק); הוא כותב על הרב מנחם פרומן ז"ל מייסד תנועת "ארץ שלום"; על משלחת הסיוע הישראלית לנפגעי רעש האדמה בהאיטי; על מכתב העידוד שכתבה סבתו רבקה ספיר לאמו נעמי; על חלוץ העלייה השנייה ארנסט פולאק שהתאבד בגיל 19 ועל עמיחי כ"ץ, שהיה בעליו של מועדון ההופעות הירושלמי "הסינדרום".

כמוכן,הוא כותב על חבריו המוסיקאים הצעירים שמנסים לשרוד בעולם התקשורת של ימינו ועל "הריקוד המשונה" של הצוותים המעורבים, יהודים וערבים, העובדים יחד בבתי החולים בארץ.  

אין ספק שהמסע שעורך הורוביץ בין ההיסטוריה הלאומית של מדינת ישראל ,ובין ההיסטוריה הפרטית שלו הופך את האלבום לשורשי וערכי.