ייצוג יחסי ערבי ויהודייה בסרט "כלת הים" / חגי הופר

אזהרה: המאמר מכיל ספוילרים.

בסרט "כלת הים" של קרן ידעיה (ישראל, 2010) מיוצגים יחסי ערבים ויהודים בישראל בצורה האולטימטיבית שלהם: דרך ייצוג של יחסים רומנטיים בין מלי היהודייה (דאנה איבגי) ותאופיק הערבי (מחמוד שלבי). היחסים הרומנטיים הם המחסום האחרון העומד בפני דו-קיום שלם ועל-כן מעניין לבחון כיצד הם מיוצגים בסרט.

אך תחילה כמה מילים כלליות: הביקורות הראשונות שקיבל הסרט חלקן מהללות אותו כמצוין וחלקן טוענות כי מדובר בסרט מצרי או תורכי בינוני. לדעתי, הגם שברור שהסרט משתמש במתכונת הסרטים המצריים המלודרמתיים, מה שחשוב יותר הוא איזה תוכן יוצקים לתוך מתכונת זו וכאן התוכן שניצוק מעניין, מרגש ורלוונטי. גם ההשתמשות בכלי ביטוי שמקורו ערבי משתלב באמירה הכללית של הסרט אודות ההתערבבות בין העמים, הרומנטית, אך גם התרבותית. בנוסף, האיטיות של הסרט והאופן שבו הוא מתעכב בהצגת הפרטים תורמים לתחושת ריאליזם, החשובה בסרט המנסה לשקף מצב דברים ממשי בשטח. באופן זה ניתן עומק גם לדמויות משניות בעלילה, כדמותה של האם (רונית אלקבץ), המתוארת כפרימדונה טיפוסית, מה שלא משרת בהכרח את העלילה המרכזית, פרט אולי לאופן שבו היא מאירה את דמותו של האב (מוני מושנוב) כנכנע לגחמותיה, וכן בפעם האחת שבה הדמות הזו מפעילה את העלילה – בגירוש הבן (רועי אסף) מהבית. ואולי דמות האם מסמלת את האדנות היהודית ביחס לזו הערבית. גם דמות האב מתוארת כנמרץ בעבודתו ושולט בעניינים, אך עם זאת מתחשב בעובדיו הערבים, בניגוד לבנו, שאינו מתחשב בהם, עד שהדבר מוביל לטרגדיה של הסרט.

אם כך, כיצד מיוצגים היחסים הרומנטיים בסרט? הדבר המעניין לדעתי הוא, שהסרט לא מסתפק בבעייתיות שביחסי יהודיה וערבי, המסובכים גם כך – ולראיה: הזוג מתכנן לטוס לקפריסין על-מנת להינשא – אלא הוא מוסיף הריגה של הבן היהודי על-ידי העובד הערבי במוסך, באופן ההופך את סיפור האהבה לגמרי בלתי אפשרי. סיפור אהבה כזה היה בלתי אפשרי גם אם ההורג היה יהודי. מה אומר לנו, אם כן, הסיפור כפי שסופר? לדעתי, אפשר לראותו כהמחשה נוספת ליחסים בין יהודים וערבים – וכאן בלי לעשות הבדל בין הערבים הישראלים לאלה הפלסטינאים: הערבי הוא זה שהורג את הבן היהודי, ידיו מוחתמות בדם, הגם שיש עלינו לזכור שהדבר נעשה מתוך הגנה עצמית מפני התוקפנות של היהודי ובלי כוונה להרוג. עוד נזכור, כי האב הערבי נטה לקבל את תוקפנות הבן היהודי בלי תגובה ואף עצר את בנו, ורק הבן לא היה יכול לעבור על כך בשתיקה. כלומר, האב הערבי והאב היהודי גם כן מתוארים כסובלניים יותר לעומת דור הבנים. ניתן, אם כך, לשאול – מה היה קורה אלמלא תקרית ההרג? כיצד היו מקבלות המשפחות את נישואי התערובת של הזוג? ותשובה אי-אפשר לתת לשאלה זו במסגרת הסרט כפי שהוא.

סתימה דומה של מידע מתקבלת על-ידי הצופה בסוף הסרט, כאשר מתקבלת התמונה – האסתטית מאוד בקומפוזיציה שלה ובאופן בו היא משקפת את התוכן – תאופיק, אבי הילדה המשותפת שלו עם מלי, מגיע לחוף הים שם נמצאת בתו עם אמה, אך נשאר להתבונן ממרחק מסוים. גם בסוף עדיין לא ברור – האם יוכל להתאחד עם בתו? האם יתאחד שוב עם אהובתו מאז? או שמא מפגש זה הוא חד-פעמי ומוגבל? הסרט משאיר את השאלות האלה פתוחות ולא נותן עליהן תשובה.

בנקודה הזו כדאי להשוות את הסרט לסרטים אחרים, שגם בהם מיוצג אותו נושא של יחסים רומנטיים בין יהודים וערבים: תחילה נזכיר את "עג'מי" (ירון שני וסכנדר קובטי, ישראל, 2009), הסמוך לסרטנו מבחינת הזמן והזהה לו במקום – יפו. גם בסרט "עג'מי" מיוצגים יחסים בין ערבי ויהודייה, אלא שבסרט זה היחסים האלה אינם המרכז ובקושי דנים בהם, למעט פעם אחת שבה נמצא הגיבור ביחד עם חבריו הערבים וחברתו היהודייה והנושא עולה. היחסים המרכזיים בסרט הם בין ערבי מוסלמי וערביה נוצרית. לעומת זאת, סרט הקומדיה הצרפתי "אמונה רעה" (רושדי זם, צרפת-בלגיה, 2006) עוסק כולו ביחסים בין ערבי ויהודייה בצרפת של ימינו, והוא עוסק בכך בדרך הומוריסטית. הזוג הצעיר, שגילה שהאישה בהריון, לא חשב על כל הבעיות שצצות בדרכו, אם לגבי יחס ההורים אם מבחינת עצמם, והבעיות האלה אכן צצות, עד למשבר ולפרידה. אך כמו שאפשר לצפות מסרט צרפתי מודרני, כאן הפרידה לא נמשכת זמן רב והסרט מסתיים בנישואין וילדים, גם אם לא מאותו הריון שהתחיל את כל הסיפור, שמתברר שאפשר לוותר עליו בלי שתקרה כל טרגדיה. בסרט אחר, הקומדיה האמריקנית הפרועה – "אל תתעסקו עם הזוהן" (אדם סנדלר, ארה"ב, 2008) מוצגים יחסים בין יהודי ישראלי ופלסטינאית בארצות הברית. גם כאן היחסים תחילה נראים בלתי אפשריים, אך לבסוף הם מתגשמים – וזאת אף-על פי שאחיה הוא אויבו הפלסטינאי הגיבור של זוהן היהודי. אנו רואים, אם כן, שבסרטים זרים באותו נושא האהבה מנצחת ונושאת פרי והתמונה המקבלת בסוף היא ברורה ולא עמומה. כמו כן, אנו רואים, כי סרטים אלה מייצגים את הנושא בדרך קומית ולא דרמטית-טרגית כבסרט הישראלי. המצב בארץ הוא, אם כך, שונה בתכלית מהמצב כפי שהוא מיוצג בחו"ל, לטוב ולרע. כי ניתן לומר שהארץ מהווה את מקרה המבחן האמיתי של היחסים. כך, בסרט שדובר "אמונה רעה" פעמיים נראה המצב בארץ דרך הטלוויזיה: פעם נראה המצב המלחמתי ופעם נראה הישוב "נווה שלום", שבו חיים יהודים וערבים יחדיו. ועוד פעם נוספת נוצר דיון בין החברים – כמו זה שב"עג'מי" – בו אחד החברים מבקר את התנהגות ישראל, בעוד חברו מראה לו שהוא אף לא יודע היכן ישראל ממוקמת על הגלובוס.

ובכל אופן, התקיעות הלא ברורה שבה מסתיים הסרט "כלת הים" מסמל, לדעתי, את התקיעות הלא ברורה שבה נמצאים יחסי יהודים וערבים בישראל, הן מבחינת המשא-ומתן שבין הישראלים לפלסטינים, שנעצר ולא מתקדם כבר שנים רבות, והן מבחינת היחסים שבין יהודים וערבים ישראלים, כפי שבאים לידי ביטוי ביתר-שאת בעיר המעורבת יפו – שזה שמו האנגלי של הסרט שלפנינו. עם זאת, לסרט צריך שיהיה, לפי לדעתי, גם מסר חינוכי, או אמירה פוליטית במקרה הזה, ומהו המסר הזה בסרט שלפנינו? ההורים היהודים, עם כל זה שהאב הראה סובלנות מסתגלת בתחילה, אינם מקבלים את ייתכנותו של קשר כזה, אך שוב, אין לדעת האם זה בגלל מוצאו של בן הזוג או בגלל מעשהו. הבת, מלי, אומרת את האמת, גם אם לוקח לה זמן בשביל זה, וזה יאמר לזכותה. וכך בסוף הסרט בכל-זאת מתנוצצת תקווה דרך דור הבנים ועוד יותר מזה – הנכדים. הילדה המשותפת של הזוג המעורב יכולה לסמל עתיד חדש ומשותף, חיים חדשים המבוססים על שוויון. כל זה בהתאם להתנהגותם של דור הבנים. אך, כאמור, האב נותר מרוחק והתמונה נותרת לא ברורה ובכך הסרט יותר משקף את המצב כפי שהוא מאשר מציע פתרונות לו.