מס' צפיות - 198
דירוג ממוצע -
הצופה כמתפלל – דרך דיון בסרט "לשבור את הגלים" והפנומנולוגיה של התפילה
עבודה אקדמית
מאת: חגי הופר 03/12/13 (14:18)

 

הצופה כמתפלל – דרך דיון בסרט "לשבור את הגלים" והפנומנולוגיה של התפילה

 

 

 

 

 

מבוא

במאמר זה ארצה לטעון, כי בצפייה בסרט מפעיל הצופה גם מנגנוני תפילה, המכוונים ביחס לגורל גיבורי הסרט. בכך אני מרחיב את טענתו של בורדוול, הטוען כי הצופה בסרט מפעיל מנגנוני ציפייה. יש הבדל מהותי בין ציפייה בלבד, שהיא אקט פסיבי, ובין תפילה, שהיא אקט אקטיבי, כפי שאפרט בגוף המאמר.

לשם הטעמת נושא זה אדון בסרט "לשבור את הגלים" של הבמאי הדני לארס פון טרייר משנת 1996, שעיסוקו המרכזי הוא באמונה ובתפילה. טענתי היא, כי מעבר להיות התפילה אלמנט משמעותי בפנים הסרט, היא גם משמשת אילוסטרציה ושיקוף להיות הצופה מתפלל יחד עם הדמות הראשית וסובביה.

לשם ביצוע המעבר הזה מפנים הסרט, שם התפילה היא דתית לחלוטין, ולמה שמתרחש מחוץ לו, שם התפילה באה במובנה החילוני, אציג הגות ענפה, המבינה אכן את אקט התפילה במובנו הרחב ולאו-דווקא הדתי, אלא גם החילוני האוניברסלי.

תחילה אציין כי הניתוח הולך בדרכו הפנומנולוגית של הוסרל, הרואה את הדברים, הפנומנים, ביחס לתודעה הקולטת אותם, בניסיון הטהור של הפסיכי. לאחר מכן אציג את הגותו הקלאסית של ויליאם ג'יימס בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", הדן, בין היתר, באקט התפילה. לאחר מכן, אבחן כיצד סוקר ג'יל רובין את התייחסויותיו של לוינס לתפילה, שוב – במובן הרחב. ומאותו ספר אזכיר גם את מאמרו של אדוארד מוני, בו הוא טוען כי אמונה בכלל היא תשוקה ולא שכל. בנוסף, אציין התייחסות מצולמת של ז'אק דרידה לנושא התפילה. ואסכם נושא זה במאמרו האינטרנטי של אבי שגיא, הרואה באדם "יש מתפלל" ודן בו מן ההיבט הפנומולוגי. בנוסף, אציג את מחשבותיי הפילוסופיות המנסות להקנות לתפילה ולניסיון לשנות את המציאות מימד הגיוני.

 

עיון בסרט "לשבור את הגלים" והפנומנולוגיה של התפילה

הסרט "לשבור את הגלים" (לארס פון-טרייר, דנמרק, 1996) מספר את סיפורה של בס (אמילי ווטסון), נערה בעלת פיגור קל, או לפחות נתפסת ככזו על-ידי סביבתה הדתית והשמרנית, בעוד היא אמוציונאלית ביותר, הנישאת ליאן, העובד בים. לאחר חתונתם, כשיאן נצרך לשוב לעבודתו, בס מתפללת שיחזור מהר אליה – והוא אכן חוזר מהר, אך זאת מכיוון שנפצע בעבודתו. בהיותו בבית החולים הוא מבקש מבס שתשכב עם אנשים אחרים ותספר לו על כך, כי לטענתו הדבר יתרום להחלמתו. בס בהתחלה מסרבת, אך מאוחר יותר, אולי בגלל רגשות האשם שלה ובוודאי בגלל אהבתה ואמונתה התמימה, מסכימה לכך ועושה זאת. אחד המקומות שהיא הולכת אליהם היא ספינה, בה אנשים גסים ומחוספסים. שם היא פוגעת פיזית באיש המקום ונמלטת. אלא שבהמשך היא בוחרת לשוב לשם – לא לפני שהיא אומרת לחברתה להתפלל, כלומר בשביל יאן, אך גם בשבילה, מבחינת הצופה. גם היא עצמה, בקטע זה, כמו גם בקטעים נוספים בסרט, מנהלת דיאלוג עם אלוהים, כשהיא מייצגת ומבטאת אף את תשובותיו אליה. מהאנייה היא חוזרת פגועה פיזית ברמה קשה. היא מבקשת לדעת האם מצבו של יאן השתפר, כפי שהיא מקווה – ומקבלת תשובה שלילית. "אולי טעיתי אחרי הכול", היא אומרת ותוך דקות ספורות גם מתה בבית החולים. בסצינה הבאה רואים את יאן, שקם באופן ניסי מפגיעתו וחזר לקו הבריאות. בסוף הסרט, כשגופתה נזרקת לים, מצלצלים פעמונים בשמיים, כמו לומר – אמנם על-ידי הכנסייה המקומית היא לא התקבלה, אך על-ידי אלוהים עצמו כן.

התפילה, אם כך, היא נושא מרכזי בסרט זה. את כל פעולתה של בס לטובת יאן אפשר לראות כפעולה של אמונה מיסטית, הגורסת שבמעשיה יוטב מצבו (אף מבלי שהיא תספר זאת לו, כפי שעולה מפעולתה האחרונה) – ועל-כן כמעין תפילה, או כמעין מעשה מאגי. ההבדל בין שני אלה הוא, כי המעשה המאגי משתמש בפעולות על-מנת להשפיע באמצעותם על המציאות, ואילו התפילה משתמשת במילים לשם כך – ובפנייה ישירה לאבי הכוחות כולם, אלוהים. אך מעבר להבדל זה יש לפעולה המאגית ולתפילה מכנה משותף רחב ועל-כן על-אף שהמעשה של בס קרוב יותר לפעולה המאגית ניתן להתייחס אליו, לצורך העניין, כתפילה במובן הרחב.

נדון, אם כך, באקט התפילה ונראה את המשמעות הרחבה שלה:

 

הוסרל מסביר, כי הפנומנולוגיה מתעסקת בניסיון הטהור של הפסיכי, בפסיכי הטהור שהניסיון חושף. לפי הפנומנולוגיה התופעות מתקיימות כ'תודעה של' הדברים המסוימים. המינוח ליש תודעתי שכזה הוא אינטנציונליות. ולחיים הפסיכיים ניתן לגשת לא רק באמצעות ניסיון עצמי, אלא גם באמצעות ניסיון של אחרים. נוצר מעבר מצורה עובדתית אל המהותית, שהיא ה'איידוס', כלומר – ידיעת התופעות על דרך ידיעת מהותן כפי שמתגלה בתוך התודעה. התפילה, אם כך, היא סוג אחד של אינטנציונאליות הוסרליאנית, המכוננת יחס בין האדם לתופעות. אך בעוד יחס ההתכוונות הרגיל רק קולט ומפרש את העובדות הקיימות – אקט התפילה גם מנסה לשנות אותם דרך עצם ההתכוונות, 'ללא מגע יד'.

 

ויליאם ג'יימס, בספרו הקלאסי "החוויה הדתית לסוגיה", בהרצאה תשע-עשרה "תכונות אחרות", כותב, כי יש שלושה דברים שהם יסודותיה העיקריים של הדת והם – קורבן, וידוי ותפילה. בסרט שלנו יש ייצוג של שלושתם. הוידוי בפני כומר, למשל, הופך כאן לוידוי אודות מעשים מיניים של בס בפני יאן, כשלטענתו יש בפעולה זאת מימד משחרר. אך אנו לא נתמקד בגורם זה. בעניין הקורבן ג'יימס כותב:

 

"במידה שהפולחנות נתעדנו, נשתנו דרכי עבודת-אלוהים, ותחת העולות ודם השעירים, באו קורבנות יותר רוחניים. היהדות, האיסלאם והבודהיות – קיימות בלי קורבנות על המזבח; וכך עשתה גם הנצרות, אלא שזו מוסיפה להחזיק בעצם המושג, בשינוי צורה: בצורת המיסטריה של כיפור העוונות על-ידי כריסטוס. הדתות הללו קובעות את קורבנות הלב, את הקרבת האני הפנימי, במקום מנחות-שוא" (ג'יימס, 302).

 

 

עם הקורבן באה הכפרה, שאינה אלא תחליף לעונש שצריך לקבל עובר העברה עצמו[1].

בסרט אלמנט התחליף ברור, כאשר בס מתה ותחת זאת יאן כאילו קם לתחייה. למותר לציין, כי בהתאם לאווירה הנוצרית שבסרט, גם נושא זה הוא בעל משמעות נוצרית ברורה – הוא מזכיר לנו את קורבנו של ישו על הצלב – וכל 'דרך היסורים' שלו – שבא לכפר על עוונות המאמינים בו. אך גם בנושא זה לא נתמקד, אלא בתפילה, שהיא במובן מסוים מאחדת את שלושת העיקרים שציינו, שהרי ביהדות המאוחרת, התפילה באה במפורש במקום הקורבנות.

 

בעניין התפילה, אם כך, הוא כותב, כי יש בידה לסייע לאדם לקום מחוליו ולו רק מבחינה פסיכולוגית, זאת בניגוד לתפילה על שינוי מזג האוויר, שאינה יכולה להשפיע באמת. עוד הוא כותב, היא תפילת הבקשה היא רק סוג אחד של תפילה, ובמובן הרחב היא "כל מיני מגע-ומשא פנימי או שיחה עם הכוח המוכר כאלוהי" (שם, 304). אך "אם העולם לא נשתנה אף במלוא נימה למרות מגע-ומשא זה – הרי שהתפילה, במובן רחב זה, של הרגשת משהו היוצא אל הפועל עקב מגע-ומשא, אינה אלא אשליה גרידא" (שם, 305). וביחס לאי-האמונה המודרנית הוא כותב – "ייתכן כי יש להסיק מכאן, שתחום השפעתה של התפילה כולו סובייקטיבי, ושרק רוחו של המתפלל בלבד נתונה לתמורה בלתי-אמצעית" (שם)[2].

 

במאמר "Who Prays? Levinass on Irremissible Responsibility", סוקר ג'יל רובין את התייחסויותיו של לוינס לתפילה. הוא כותב: לוינס מכנה את כיוון היחס לאחר תפילה, בניגוד למשמעות הליטורגית-הדתית של המילה. הוא משתמש במילה באופן מרוחק מהמשמעות המקובלת של המושג כמתייחס לאלוהים. לכן השאלה – מי מתפלל? זהה לשאלה – מי מדבר?, או מי עונה, מגיב? והתשובה: סובייקט המושם בשאלה על-ידי הזרות של האחר המוחלט. המתפלל "disposed of it sovereignty and self-coincidence" (Robbin, p. 34). זהו אני לא בשביל עצמו, אלא בשביל האחר.

יש יותר התייחסויות לתפילה בכתבים הוידויים הלא-פילוסופיים של לוינס ושם גם הוא מזכיר את חובת האני לאחריות כלפי האחר, ובכלל – האחריות כלפי העולם. עוד הוא מביא, בהתייחסותו לרבי חיים מוולוז'ין, תלמוד ברכות, האומר כי אלוהים מתפלל ומניח תפילין ואומר – לכן אלוהים מתפלל כאדם, לא לאל.

כסיכום אפשר לומר, שלוינס משרטט תמונה כללית של המתפלל כמכונן יחס לאחר הספציפי או האחר המוחלט, בלי הכרחיות מציאות האל במשוואה זו.

 

במאמר נוסף בתוך אותו ספר – "Becoming What We Pray: Passin's Gentler Resoluting" טוען אדוארד מוני, כי אמונה בכלל היא תשוקה ולא שכל, שזו החכמה. כך שהתפילה לא צריכה להיות רציונלית, אלא היא מבטאת את מאוויי הנפש של המתפלל וזה סוד כוחה. בסרט עובדה זו נראית היטב, על-ידי ציורה של הגיבורה כמפגרת מעט מבחינה שכלית, אך עם זאת מלאה רגש ותשוקה, ואיתם – מלאה גם באמונה.

 

גם לז'אק דרידה (ראה ביבליוגרפיה) יש התייחסות מצולמת לתפילה, בה הוא אומר שתפילה עבורו כוללת הגות וסקפטיות ומשתמשת באפוכה, ההשהיה המתבקשת של הודאות, כלומר – זהו סוג של התכוונות פנימית, לאו-דווקא ביחס לאל במשמעות המסורתית. הוא לא מצפה כלל לתשובה לתפילתו, אלא ערכה גלומה בה עצמה.  

 

בסרט "הסוד" גם כן מנסים להראות כיצד כוונה של האדם לכיוון החיובי או השלילי משנה את המציאות שסביבו בפועל. זוהי תיאולוגיה חילונית במלוא מובן המילה.

 

אבי שגיא, במאמרו: "פצועי תפילה: תפילה לאחר מות האל – עיון פנומנולוגי בספרות העברית", מתאר עולם מודרני בו אלוהים מת, כדברי ניטשה, אלא שהתפילה עדיין נשארת, כפי שעולה מקטעי ספרות שונים שהוא מביא. הוא כותב, כי הוגים רבים הסכימו, כי התפילה היא עיקר בדת. יחד עם זאת, "אכן, התפילה מיוסדת על התבנית הפנומנולוגית של יחס ההתכוונות (האינטנציונליות(". ניטשה היה זה שזיהה וניסח את אובדן האמונה אצל מרבית האוכלוסייה במאה התשע-עשרה. והוא מוסיף: "גם הוגה דתי כקירקגור הרגיש במשמעות העמוקה של תזת מות האל". ושגיא ממשיך:

 

"ואולם, ראוי להציג את השאלה: האם מות האל סילק את התפילה מחיי האדם? האם ההכרה כי לתפילה אין כתובת וקולו של המתפלל חוזר אליו גרמה לשינוי המציאות, ובני אדם, גם אלו שאינם מאמינים, פסקו מלהתפלל? אין צורך בהתבוננות עמוקה כדי לזהות את העובדה שהאדם הוא יש מתפלל. עובדה זו אינה מותנית באמונה באל. היא נחשפת כעובדה ראשונית בחיי אדם. בני אדם, מאמינים ושאינם מאמינים, מוצאים עצמם נושאים תפילה". 

 

אפשר לטעון כנגד זאת, כי יש לכך סיבה פסיכולוגית – אימת האדם ללא האל בשעת מצוקתו, אך האדם מתפלל לא רק בשעת מצוקתו ועל-כן זהו הסבר רדוקטיבי ושגוי. בובר, לעומת זאת, טען כי זוהי פנייה ליש טרנסצנדנטלי. ובכל אופן זו יצירת זיקה בין האדם לאל, אינטנציונאליות[3].

 

למי אם כך התפילה? עונה שגיא:

 

"התפילה כאקט של רפלקסיה עצמית שבה האדם הוא המוען והנמען של התפילה נוסחה בבהירות על ידי פוירבך. פוירבך, שהיטיב לתאר את התפילה כפנייה אל האל, טען כי בסופו של דבר התפילה היא 'היחס המוחלט של לבו של האדם לעצמו, לטבעו".

 

ועוד – "התפילה היא התייצבות עצמית שלמה של האדם לנוכח הקיום, ועם הקיום". בעקבות כל זאת שגיא כותב:

 

"נקודת המוצא של מתווה זה היא עובדת היסוד שהאדם הוא יש מתפלל. תופעה זו אינה נגזרת בהכרח מהשתייכות לדת מסוימת או מהכרה בחובה שדת מסוימת מטילה. היות האדם יש מתפלל היא עובדה פנומנולוגית ראשונית, קדם-דתית, קדם-תאולוגית וקדם-מטפיזית. הקביעה שהאדם הוא יש מתפלל משמעותה היא שהתפילה היא פעולת האדם עצמו, ויש להבינה כפרקטיקה של האדם."[4]

 

מחשבותיי-אני על הנושא הובילו למהלך הבא, שאמנם הוא עוד צריך בדיקה, אבל אני מביא אותו פה כניסיון הסבר לתופעה:

נבחן את הדבר מן הבחינה הלוגית:  כל דבר המתיימר לייצר משמעות, הריהו יש, ובהיותו יש עליו להתייחס גם לעצמו, אך ההתייחסות לעצמך – פרדוקס היא![5] ועל כן גם מתפוגגת המשמעות שניסית לייצר. כך שלא ניתן, על פי זאת, לייצר כל משמעות בעולם זה. ואכן, ליצירת משמעות נחוץ קיום שמעבר לגבולותיך התחומים – ומחוץ לגבולות התחומים של האנושות נמצא רק האל. ואמנם קיימת עוד מציאות שמחוץ לגבולות האדם עצמו – והרי זו מציאותו של זולתו.

והרי זו התפצלות נוספת מהנקודה אליה הגענו קודם: אם כל יש חייב להתייחס גם לעצמו ובכך מתבטלת המשמעות שניסה לייצר בעולם – או לפחות אינה עוד כפי שראה אותה בתחילה, אם נמתן מעט את דברנו – הרי יש בטבע צורת קיום המתייחסת אף לעצמה – זהו האדם, בעל התבונה האנושית, המותר מן הבהמה ביכולתו לדבר ולחשוב בצורה מורכבת, כלומר – לחשוב גם על מחשבותיו, או כפי שמכנים זאת כמה מן החוקרים – לייצר לעצמו כלים. התודעה האנושית מתייחסת לעצמה ומתמידה בכך – האם עליה, אם כך, נוכל לייצב את עולם המשמעות שלנו?

אלא שכאן נכנסת זו המכונה הבעיה הפסיכו-פיזית של האדם, והיא – היותו של האדם עשוי מחומר ורוח גם-יחד, כשהם משפיעים זה על זה. אם כך כיצד נוכל לייצב את עולמנו על מי מהם?  מה נעשה עם נדנדה זו שבין החומר והרוח וכיצד נייצבה? אם כך ואם כך, רואים אנו, כי מציאותו של האדם לא התגברה על הפרדוקס, אלא הכניסה אותו לתוכו של האדם פנימה. ועתה מה יעשה האדם, הרי כל פעולה בעולם תשקף את עצמו. כך גם באופנים אחרים: הטבע הפועל ומשפיע על האדם – בתוך עצמו הוא פועל וממשמע את עצמו, וכן – האדם הפועל בתוך עצמו – משפיע על הטבע![6]

מתברר, אם כך, כי התפילה, או המאגיה, על אף שהיא אינה רציונלית, במובן המסורתי, הרי היא לוגית להפליא, במובן הטהור.

 

לסיכום, בחנו את פעולת התפילה, כפי שהיא גם מופיעה ומיוצגת בסרט "לשבור את הגלים" וראינו כי – בעידן המודרני בייחוד – אין לראות אותה רק כפעולה המוכוונת לאל לבקשה או להודיה, אלא כפעולה אינטנציונאלית במובן הפנומנולוגי של הסובייקט. ככזו היא מכוונת את יחסו אל עצמו ביחד עם יחסו את הדברים שסביבו, כשהרעיון המכוון אותה אומר, כי בשינוי פנימי של הסובייקט ישתנו גם הדברים סביבו. אמריה זו יש להבין כפשוטה, או בצורה מושאלת-מרחיקה, כלומר – ישתנו הדברים סביבו מבחינת אופן הראייה שלו אותם לפחות. ככזו, מכוננת כאן תפילה במובן החילוני.

 

הצופה כמתפלל

ואולם, אין הדברים מסתיימים בכך, כי פעולת התפילה המופיעה בסרט, ברצוני לטעון, משמשת כאילוסטרציה או משל לתהליך הקליטה הקולנועי עצמו. לא רק שהיא משפיעה ברמת התסריט – שהרי העלילה תלויה לגמרי במשאלתה של הגיבורה, כך שהגיבורה מצליחה בעצם להתערב בתהליך הכמו-אלוהי (ביחס לסרט, כלומר – התסריטאי הוא כאלוהי הדמויות) של כתיבת התסריט, אלא אף משקפת את הצופה. יש פה דבר שהוא מעבר להזדהות הרגילה, או שההזדהות הרגילה נושאת אותו על גבה; שהרי הצופה מתפלל עם הגיבורה ונוצר בו מתח, שהוא זה ש'מחזיק' את הסרט מבחינת רמת העניין בו. וכך נוצרת אמירה כללית על הצופה בקולנוע, שהרי צופה זה תמיד מתפלל! הוא מצפה שיקרו דברים מסוימים ולפעמים הוא אף פועל להשגתם, למרות קוצר ידו – והרי זו תפילה.

 

מהלך נוסף: השתתפות פעילה זו במתרחש אינה ייחודית רק לקולנוע. הנה, גם במשחקי הכדורגל אפשר למצוא אותה, בעידוד של האוהד את קבוצתו. והנה, אם בעבר העידוד היה מתבצע רק במגרש עצמו, כך שאפשר היה להצדיקו מבחינה הגיונית ככזה המשפר את הרגשתם של השחקנים וגורם בכך להטבת משחקם, הרי שהיום אנו מוצאים אוהדים המדרבנים את קבוצתם אל מול מסך הטלוויזיה... ניתן לראות זאת כאילוסטרציה או כמשל לאבדן האלוהים והתמדת התפילה. הצופה לא רק מושפע ממה שהוא רואה, אלא גם מנסה להשפיע עליו, בין אם המדובר במשחק קולנועי או במשחק ספורטיבי. אין כאן כל רציונאליות, אלא אינטנציונאליות טהורה בלבד.

 

ומהלך אחרון נוסף שמתבקש פה יאמר, כי הקולנוע, שגורם לצופה בו להתפלל, כפי שראינו, יכול להיות מוצג כתחליף מודרני של אלוהים, שפולחנו בצידו. לא סתם נוצרים כנראה אלילי-בד למיניהם, אלא שיש כאן תופעה כמו-דתית במלוא מובן המילה.

 

בדברים אלה אני מוסיף על מה שכבר אמר תיאורטיקן הקולנוע דיויד בורדוול. בורדוול  - ואני נעזר בהסבר של ניצן בן שאול עליו - שייך לזרם הקוגניטיבי בקולנוע, הווה אומר – זה הבוחן את תגובת הצופה לסרט המוקרן. הצופה פועל מול הסרט ולא רק נפעל. הוא מעלה היפותזות ביחס לסרט ומאשש אותן או דוחה אותן במהלכו. נוצרת בו ציפייה זו על-סמך הידע הנרכש כבר במהלך הסרט. כל זאת על-מנת ליצור סיפור לתמונת עולם קוהרנטית. הסרט עצמו לוקח בחשבון תהליך בנייה זה של הצופה ומתקשר איתו. כמו כן הצופה מעניק מוטיבציה לגורמים שאינם משתלבים בתבנית שבמוחו. ובמקרה הצורך הוא משהה את ההיפותזה עד שיווכח בנתונים וכן הלאה.

ואולם, ברצוני לטעון, כי פעולת הצפייה היא מורכבת יותר מזו ומה שבורדוול מתאר, למרות שהוא מכנה את הדבר אקטיביות, הרי היא פעולה פסיבית במידה מרובה. למעשה, הצופה לא רק מצפה לאירועים מסוימים על-פי התנית שייצר, אלא אף מתפלל להתגשמותם או למניעתם, הווה אומר – הוא מפעיל את איבר הרצייה שלו ואת איבר הכוונה שלו; והוא מאמין – במודע או שלא במודע – כי באמת ובתמים השתדלותו לטובת הדמות תשפיע על גורלה. הוא 'מחזיק לה אצבעות' ולעתים ניתן לראות שהוא מזהיר אותה שלא תיכנס למקום מסוים וכיוצא באלה. זה יסוד המתח שנוצר, כי אחרת הייתה נוצרת אי-אכפתיות כלפי מה שבמילא אין לך שליטה עליו. ואמנם אין לך שליטה על הסרט בכל מקרה, אלא שזו היא קביעה רציונאלית בעוד התפילה היא, כפי שראינו, פעולה בלתי-רציונאלית ורגשית.

ניצן בן שאול מציין, כי התיאורייה הקוגניטיבית הושפעה כנראה מפריצתם של מדעי המחשב. ובאמת התמונה המתקבלת היא קרה ומחשבית. כאן אולי אנו מוסיפים את הנדבך האנושי החסר.

 

לסיכום, בחנו את התפילה מבחינה פנומנולגית וראינו, כי אפשר להבין אותה גם במובן אוניברסאלי וחילוני יותר, כסוג של התכוונות של הסובייקט לעבר המציאות. ועוד טענו היא תפילה מסוג זה מפעיל הצופה, תוך כדי הזדהותו עם הדמויות הראשיות בסרט, בכוונה לשנות את העלילה ולהשפיע עליה, על אף שהדבר לא ייתכן בעצם. כאילוסטרציה לתהליך זה הצגנו את התפילה המוצגת בסרט "לשבור את הגלים", אשר מתרחשת גם אצל הצופה.

 

לסיום נחזור לסרט: תמונות נוף מלוות במוסיקה מופיעות בו בין פרק לפרק במשך כדקה כל אחת – כיצד הן מתפקדות בסרט? ובכן, לאור מה שאמרנו, שהסרט משקף את תפילתו של הצופה, תמונות הנוף יתפרשו כשבירה של תהליך הייחול הזה על-מנת להבליטו ולהפנות את תשומת-הלב אליו. הניכור שנוצר לרגע מדגיש את המעורבות שנוצרת בשאר הזמן.

 
ביבליוגרפיה

 

 

 

Bordwell, David, Narration in the Fictuon Film, University of Wisconsin Press, 1985.

 

Husserl, Edmund. “Phenomenology.” Critical Theory since 1965. Eds. Hazard Adams and Leroy Searle. Tallahassee: Florida State University Press, 1989. 657–663.

 

Mooney, Edward F, "Becoming What We Pray: Passin's Gentler Resoluting", The phenomenology of prayer, Perspectives in continental philosophy 46,

New York: Fordham Univ Pr, 2005.

 

Robbinn, Jill, "Who Prays? Levinass on Irremissible Responsibility", The phenomenology of prayer, Perspectives in continental philosophy 46,

New York: Fordham Univ Pr, 2005.

 

אריסטו, על הנפש, תרגום והערות מנחם לוז, ת"א: הקיבוץ המאוחד ופועלים, 1989.

 

בן שאול, ניצן, מבוא לתיאוריות קולנועיות, ת"א: דיונון, 2000.

 

ג'יימס, ויליאם, החווייה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט.

 

דרידה, ז'אק, שיחה עם ז'אק דרידה, באינטרנט:

http://www.youtube.com/watch?v=FxgpZNtFxFU&NR=1

 

הירש , ש"ר, חורב, תרגום: י' פרידמן, בעריכת מ' ברויאר, ירושלים תשס"ז, עמ' 448. 

 

סארטר, ז'אן פול, מיתווה לתיאוריה של הריגוש, בתוך: מבחר כתבים, בעריכת מנחם ברינקר, מרחביה ותל-אביב: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1977.

 

עמיחי, י', 'אלים מתחלפים, התפלות נשארות לעד', שירי יהודה עמיחי, ה, ירושלים תשס"ד, עמ' 147.

 

שגיא, אבי, פצועי תפילה: תפילה לאחר מות האל – עיון פנומנולוגי בספרות העברית, באינטרנט:

http://reshit.hartman.org.il/Article_View_Heb.asp?Article_Id=24

 

שלונסקי, א', 'קראתי אליך', שישה סדרי שירה: כל שירי אברהם שלונסקי, ה, תל אביב תשס"ב, עמ' 158.

 

תנ"ך, מקראות גדולות.


פילמוגרפיה

 

 

 

הסוד, דרו הריאוט, ארה"ב: 2006.

 

לשבור את הגלים, לארס פון טרייר, דנמרק: 1996.



[1] כפי שנכתב בתנ"ך: "לכפר על נפשותיכם" (שמות, ל', טו'), מפרש רמב"ן על בראשית, לב', כא': "אבל יאמר לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו), לכפר עליו ונסלח לו (במדבר טו כח), על נפשו, ויאמר אכפרה בעד חטאתכם (שמות לב ל), וכולן מלשון ונתנו איש כופר נפשו (שם ל יב), שהוא פדיון".

[2] בחלק ה"מסקנות" הוא מתאר את מה שהוא מכנה "תיאוריית השריד", אף שהוא דוחה אותה לבסוף, וכך הוא כותב:

"הציר שעליו יסובו חיי הדת, כפי שציירנו אותם, הלא הוא העניין שיש לו ליחיד בגורלו האישי שלו. אפשר לנסח זאת בקיצור לאמור: הדת היא פרשה מונומנטאלית בתולדות האנוכיות האנושית. כל האלים שמאמינים בהם בני האדם – בין פראים חסרי התפתחות בין בעלי משמעת שכלית – דבר אחד משותף להם: שהם נענים לבקשות אישיות. המחשבה הדתית כולה מובעת תמיד במונחי אישיות, וזאת היא העובדה היסודית האחת בעולם הדת. כבכל הדורות הקודמים כך גם היום יאמר לכם האדם הדתי, כי אלוהיו נענה לו בשטח צרכיו האישיים" (שם, 322).

 

[3] וכך כותב שלונסקי:

קָרָאתִי אֵלֶיךָ – הֲמִשׁוּם שֶׁיֶּשְׁךָ

אוֹ מִפַּחַד הֱיוֹת בִּלְעָדֶיךָ?

שְׁמָעְתִיךָ דּוֹבֵר – הֲמִשּׁוּם שֶׁעָנִיתָ

אוֹ חֶשְׁקַת הַמִּדְבָּר הִיא – לִשְׁמוֹעַ!

א' שלונסקי, 'קראתי אליך', שישה סדרי שירה: כל שירי אברהם שלונסקי, ה, תל אביב תשס"ב, עמ' 158.

 

ויהודה עמיחי כותב:

מַצֵּבוֹת נִשְׁבָּרוֹת, מִלִּים חוֹלְפוֹת, מִלִּים נִשְׁכָּחוֹת

שְׂפָתַיִם שֶׁאָמְרוּ אוֹתָן הָפְכוּ עָפָר,

שָׂפוֹת מֵתוֹת כִּבְנֵי אָדָם,

שָׂפוֹת אֲחֵרוֹת קָמוֹת לִתְחִיָּה,

אֵלִים בְּשָׁמַיִם מִשְׁתַּנִּים, אֵלִים מִתְחַלְּפִים,

הַתְּפִלּוֹת נִשְׁאָרוֹת לָעַד. 

י' עמיחי, 'אלים מתחלפים, התפלות נשארות לעד', שירי יהודה עמיחי, ה, ירושלים תשס"ד, עמ' 147.

[4] כדברים אלה הוא מביא גם מרש"ר הירש:

"ההוראה המקורית של הפועל 'התפלל', ממנו נגזרה 'תפילה' היא: לבחון ולשפוט את עצמו; או כדרך בניין התפעל המורה לעיתים קרובות על שאיפה פנימית: לשבת לדין על עצמו ולשאוף להגיע לידי דין אמת על עצמו. יוצא שהוראת המלה 'תפילה' היא: היחלצות מחיי המעשה של יום יום תוך שאיפה להשיג דין אמת על עצמו, על האנוכי שלו, כלומר על יחסיו אל ה' והעולם, ויחס ה' והעולם אליו. מעשה זה של מאמץ להגיע לידי חריצת דין אמת על עצמו נקרא 'תפילה'. בשפות אחרות מכנים את התפילה בשם המזכיר את הבקשה והתחנונים, אך אלה מהווים רק סוג משנה של התפילה שלנו."

ש"ר הירש, חורב, תרגום: י' פרידמן, בעריכת מ' ברויאר, ירושלים תשס"ז, עמ' 448. 

 

[5] על הפרדוקס שבדבר המתייחס לעצמו ובייחוד הנפש מדבר אריסטו:

"מתברר מדברים אלה שהנפש אינה יכולה להיות מונעת. אבל אם היא אינה מונעת, ברור כי גם לא על-ידי עצמה. אך הדבר שהוא חסר הגיון יותר מכל הוא הטענה, שהנפש היא מספר המניע את עצמו. והרי מסקנות בלתי אפשריות נובעות מטענה זו" (אריסטו, עמ' 27).

 

[6] השווה לז'אן פול סארטר במאמרו "מיתווה לתיאוריה של הריגוש", בו הוא טוען כי הריגוש הוא תופעה מאגית, למשל – "שמחה היא התנהגות מאגית הנוטה לממש באמצעות השבעות ולחשים את רכישת מושא-ההשתוקקות בבת-אחת וככוליות" (עמ' 90), הנובע מהשניות של גוף ונפש: "כדי להבין בבהירות את התהליך הריגושי מנקודת-המוצא של התודעה, יש לזכור את אופיו השניותי של הגוף. הריהו, מצד אחד, אובייקט בעולם ומצד שני דבר-מה הנחווה במישרין על-ידי התודעה. עתה נוכל להבין את מהות העניין: ריגוש הוא תופעה של אמונה. התודעה אינה מסתפקת בהטלת משמעות ריגושית על העולם הסובב אותה. היא חיה את העולם החדש שהקימה זה-עתה" (עמ' 92-93), המוביל לתודעה של שינוי העולם: "אבל העולם עשוי להתגלות לתודעה גם ככוליות בלתי-מכשיריית, כלומר ככוליות הניתנת לשינוי באורח בלתי-אמצעי ובקנה-מידה נרחב" (עמ' 98-99).

 

הכותב הוא סופר ומשורר

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
היא אכן בעלת פיגור
וכך גם 15.01.14 (10:10)