מדיי שנה בחג החנוכה נוהג תאטרון הספרייה ברמת גן להעלות הצגות איכות לילדים, ובין הפקות חנוכה הנוצצות ועטורות הכוכבים והידוענים, כאן דווקא הדגש הוא על הפקות צנועות יותר, המשלבות שירה חיה ומחזות חינוכיים עם מוסר השכל ועם מסר. אין צל של ספק, כי הצגות כאלו לא יהיו הראשונות שיקסמו לילדים מבין היצע ההצגות הרחב לחג החנוכה, מה גם שרוב ההיצע, כאמור, כולל את כוכבי הילדים בני זמנינו, אשר מראש נבחרים על מנת לסחוף את מעריציהם הזאטוטים. במקרה של ההצגה "מתחיל בבום... ונגמר בטראח!" ניכר כי דווקא ההורים הם אלו שבחרו את ההצגה עבור ילדיהם, מתוך תפיסה שישנה חשיבות עצומה גם לאיכות ולתוכן.

שלומית כהן אסיף היא אחת מהיוצרות הבולטות לילדים ולנוער, והיא פרסמה בחלוף השנים שפע של ספרים ושל שירים, שהפכו לנכסי צאן וברזל שאף זיכו אותה בפרסים מכובדים, והכתיבה שלה עוסקת במגוון נושאים שחשיבותם החינוכית לילדים גבוהה מאוד: סובלנות, קבלת האחר, חוסר אונים, אובדן ובעיקר - אהבה כצורך קיומי. למען האמת, שמעתי חלק מההורים הצעירים מדברים על כך שלא הכירו את הספר "מתחיל בבום... ונגמר בטראח!", ולפתע הילד בן ה- 4 שהגיע עמי להצגה, אמר: "אני מכיר את זה מהגן של רינה, סיפרו לנו את זה בשנה שעברה".

הסיפור מבוסס על מפגש בין גברת שושני, שאוהבת את השושנים שלה, ואינה אוהבת רעש, לבין מר בלון, מוכר הבלונים העליז. המפגש בין השושנים לבין הבלונים ובין גברת שושני לבין מר בלון מפרים את השלווה בשכונה. כאשר גברת שושני חייבת לנסוע, משתנה מערכת היחסים בין השניים.

עירד רובינשטיין ועידו מנור עיבדו את ספרה של כהן אסיף למחזה, ושילבו בתוכו את שיריה המוכרים. הם עשו זאת בצורה נפלאה שאינה מתחנפת, ואופן העיבוד למחזה כיבד את עקרונות הכתיבה של כהן אסיף, לפיהם יש לפנות לילדים בגובה העיניים, בצורה אינטילגנטית שאינה מתחנפת. השילוב בין רובינשטיין למנור עושה פלאים ביצירת הצגה קצבית, מהנה וקלילה למרות מסריה החינוכיים, והמסר בהחלט עובר הלאה אם לשפוט זאת זאת מתגובות הילדים. רובינשטיין כבמאי ידע להדריך את שני השחקנים בצורה טובה, הפניות בשאלות לקהל מדודות ומעוררות את הילדים מבלי שהדבר ייצור תחושה מאולצת, ומנור כאחראי על המוסיקה המקורית ועל הניהול המוסיקלי הצמיד מוסיקה וצלילים כמעט לכל התרחשות על הבמה, אשר מגרים את החושים ואת המחשבה של הילדים. יש במוסיקה של מנור לא מעט קסם ורוגע, השירים מחד עמדו בזכות עצמם ומאידך השתלבו היטב במחזה, והתעוררו לחיים חדשים בזכות הלחנים המצוינים.

איה בן אשר עיצבה תפאורה פשוטה ויעילה, הממחישה את הניגודים בין הדמויות, והבמה נחצתה באמצעות גדר, ספק גבוהה, ספק קיימת. הבית של גברת שושני עוצב בגוונים אדומים עזים, ואילו ביתו של מר בלון עוצב בגוונים צהובים. לימור דרור עיצבה תלבושות נאות, שהעניקו לדמויות קסם והומור, ויצרו תחושה שהן לא בהכרח אמיתיות, אך בכל זאת אנושיות. זיו וולושין עיצב תאורה טובה, שהשתלבה היטב עם המוסיקה. שחר פרץ עיצב תנועה עדינה, שהתאימה למידותיה הקטנות של הבמה, ועוררה את דמיונם של הילדים.

נועה גודל בתפקיד גברת שושני ואופיר וייל בתפקיד אדון בלון עושים עבודה מצוינת יחד ולחוד. שניהם שחקנים מצוינים, שיודעים להביא לידי ביטוי הומור במינון מדויק ולהפיק את המיטב מהדמויות. גודל מגלמת באופן מיטבי את גברת שושני אוהבת השקט, שמתקשה להתמודד עם כל הפרה שלו, אך משתנה בעקבות המחווה מצד אדון בלון. וייל נכנס בקלות לנעליו של מר בלון, ויוצר בקפידה דמות צבעונית, מצחיקה וקריקטוריסטית. שניהם שרים נהדר, וממזגים זאת עם המשחק ועם התנועה בצורה מרשימה.

סיכום: הצגת איכות לילדים, המומלצת בחום במיוחד לגילאי 3-7.