יש אנשים שכאשר הם עולים על במה הם עונים לציפיות שהם מעוררים; יש התאמה גדולה בין הדמות שרואים לבין מה שהיא עושה. אצל ערן צור, למשל, זה בדיוק מה שקורה.

אבל אלי דג`יברי מפתיע כל פעם מחדש. כשהוא עולה לבמה - אם אינכם מכירים אותו ולא ראיתם אותו קודם בהופעות - אין שום אפשרות שלא תופתעו מאוד מהעוצמות, מהחשמל באוויר, מהתשוקה שהוא מקרין. כי אלי הוא אמן, בכל נימי נפשו. הכישרון שלו, עצום ורב ומפתיע - אפילו אותי, אפילו כיום  - פורץ מכל צליל שהוא מחלץ מהסקסופונים שלו.
 
את אלי צריך לגלות. כמו פנינה נדירה, הוא שוכן עמוק מתחת למים רבים, עטוף היטב בתוך צדפה. כשהוא עומד על הבמה ולוקח את הסקסופון ליד מתחילה הצלילה אליו, אל קרקעית הים. כשהוא מתחיל לנגן נפתחת הצדפה ומתגלה הפנינה - מבהיקה, מושלמת, שווה שיתאמצו בשבילה. אני אוהבת אנשים מופנמים. אני אוהבת אנשים שצריך להתאמץ בשבילם.
 
ערן צור הוא אחד האמנים שלמדתי לחבב בשנים האחרונות. אני חייבת את ההערכה שלי אליו דווקא לאלי דג`יברי, שלפני שנה וחצי או שנתיים, כשהוציא את הדיסק השני שלו, נדמה לי, ערך בזאפה מופע-צהריים נפלא, ואירח בו חברים. כל אחד השתתף איתו באיזה קטע.

היו שם יוני רכטר, שלומי שבן, ערן צור, אבישי כהן החצוצרן, אלון אולארצ`יק. את יוני לא הייתי צריכה להכיר, ואת אולארצ`יק, כמו גם את אבישי כהן, כבר שמעתי מנגן עם דג`יברי לא פעם, אבל שם הכרתי מקרוב את ערן צור ואת שלומי שבן.

שלומי כבש את לבי מהשנייה הראשונה באופן טוטאלי ומוחלט, ואילו ערן סקרן אותי. מאוד. מאז אותה הופעה הייתי כבר בהופעות של ערן, וגיליתי אמן אינטליגנטי, מוקפד, שנאמן לעצמו, לטקסטים שלו ולמוזיקה שלו. לערן יש לא רק כישרון מוזיקלי מוכח, אלא גם יכולת קולית מצוינת, אם כי אני חייבת להסתייג ולומר שאני לא משתגעת על חיתוך הדיבור שלו, הקשה כל כך. ועם זאת, אולי גם בו טמון חלק מקסמו ומהייחוד שלו.
 
כשאלי וערן עולים על במה משותפת אני רואה שחור ולבן, דבר והיפוכו, כמו גם השלמות מרתקות: ערן בוטה מאוד - הן בטקסטים שלו והן בחיתוך הדיבור. אלי עדין, שקט מאוד, מצטנע, רך דיבור. הוא לעולם אינו מקרין אלימות או תוקפנות.

ערן משדר איזו אלימות כבושה. יש בשפת הגוף שלו ובהבעת הפנים שלו משהו בטוח מאוד בעצמו, נחרץ, אלים. הטקסטים שלו אלימים. הנגינה שלו והשירה שלו אלימות. זאת אלימות מאוד שכלתנית, מאוד מעודנת. ועם זאת, היא תמיד נמצאת ברקע שיריו. אפילו בשירי האהבה הכי עדינים שלו. יש בהם זיונים בוטים, מין אלים, תוקפנות ובעלתנות.

כשאלי שר את הטקסטים האלימים של ערן הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו כשהוא צריך לזיין, לקרוע, לצעוק זונה. זה לא מתלבש על האישיות שלו, שללא ספק תעדיף מגע רך וחום אנושי על פני ניכור ואלימות.

אלי טובע בתוך הטקסטים של ערן ורואים שלא נוח לו איתם בפה. היו שלבים בהופעה שפשוט שאלתי את עצמי למה הוא עושה את זה. אבל אז הוא נטל את הסקסופון ליד ולא זכרתי יותר כלום. כי כשאלי לוקח את הסקסופון ליד הוא הופך מאדם לאלוהים. הנפח שלו על הבמה מכפיל ומשלש את עצמו בשנייה. ולא נשאר מקום לשאלות טיפשיות כמו "למה".
 
למרות השוני הגדול בין השניים, ולמרות שערן זמר מוקפד ושאני מאוד אוהבת את קולו, ואילו אלי הוא בעיניי סקסופוניסט שגם שר ולא זמר, ואני בהחלט מעדיפה כשהוא שר חומר שלו מאשר חומר של אחרים (למעט השיר הנהדר של יוני "יש בך הרבה" שבזכותו הכרתי אותו, בעצם), יש ביניהם גם דמיון. לא בסגנון אלא בנאמנות שלהם לעצמם. מדובר בשני אמנים שנאמנים לעצמם באופן מוחלט: כשהם מנגנים אני מאמינה להם. לגמרי. הם לא מזייפים את עצמם, הם לא מנגנים בשביל אחרים. הם מנגנים כמו איזה צורך שלהם במוזיקה. משהו נואש, אמיתי, עד הסוף. מנגנים-מתאבדים. אני אוהבת כאלה.

גם שלומי שבן הוא כזה. אלו לא מוזיקאים מפלסטיק, אינסטנט-אמנים. אלו אנשים שהמוזיקה היא המנוע שלהם, היא האוויר שהם נושמים, ואפשר לראות את זה על הבמה. זה יפהפה בעיניי וזה מה שמניע אותי לבוא להופעות שלהם.
 
ובכל זאת, היה איזה חוסר איזון על הבמה. אין כאן מפגש של אגו, כאמור, כי אלי, חף מאגו, מפנה לחלוטין את הבמה למי שצריך את המקום בשביל האגו שלו, וערן צריך. ערן מדבר - אלי שותק ומחייך. השירים כמעט כולם של ערן. אלי, מלחין מוכשר מאין כמותו, רגיש, חכם, בעל שפה משלו  - מצטנע ולא מבליט את מה שיש לו לתת. במקום זה הוא שר טקסטים של ערן ומבליט עוד קצת את ערן, דווקא. כשפה ושם הוא פורץ עם הסקסופון ומנגן ככה שנשימתי נעתקת, זה קצר מדיי ומעט מדיי, בשבילי.

ערן תופס נפח גדול מדיי, לטעמי. אני רוצה הרבה יותר אלי על הבמה. אני רוצה הרבה יותר ג`ז, אני רוצה איזון. אבל כשערן על הבמה לא יכול להיות איזון. עם יוני יש לאלי איזון מופלא - כשיוני על הבמה עם אלי יש מפגש של שני יוצרים מוכשרים מאוד, שאף אחד מהם לא ניחן באגו, ששניהם ענווים ולא תופסים מעצמם, ששניהם נותנים כבוד זה לזה באופן שווה. זאת הרמוניה מצוינת הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת האיזון הזה שאני מדברת עליו. אבל עם ערן איזון כזה הוא בלתי אפשרי.
 
למרות שבפסטיג`ז ציפיתי ליותר ג`ז - ההופעה הייתה באמת מיוחדת ומרתקת. נהניתי מאוד מהמוזיקה ומהכישרון, נהניתי לראות שערן ואלי נהנו להיות ביחד על הבמה. דברים כאלה רואים, זה לא סוד, וזה חלק מהקסם המתרחש לנגד עינינו על הבמה. ואני הולכת להופעות בעיקר בשביל הקסם הזה.

שלא ייגמר לי.

אלי דג'יברי וערן צור בפסטיג'אז גבעתיים, 14/3/2008

אלי דג'יברי: סקסופון - מנדולינה.
ערן צור: גיטרה חשמלית - גיטרה בס - גיטרה אקוסטית.