בהתחלה ניסיתי. באמת שניסיתי להתעלם מקיומו של סרט שהעלילה שלו נשמעת כמו פרק לא מרגש במיוחד של "או.סי". אבל לא הצלחתי. זה שאני בנאדם מושפע אתם כבר יודעים. לאקי מי.

 
ג`ונו (פייג`) היא בת טיפש עשרה צעירה ולא כל-כך טיפשה, שמגלה ביום בהיר אחד שפלוס וורוד על הדבר הזה שמשתינים עליו, אומר שיצור קטן בגודל חסילון התנחל לה ברחם, ואין לו שום כוונה להיעלם. אחרי שג`ונו מבינה מאוד מהר שהיא לא כל-כך רוצה להיות אמא, היא מחליטה למסור את האנבורן צ`יילד לאימוץ. היא מוצאת את הזוג המושלם, וונסה (גארנר) ומארק (בייטמן), ובוחרת להפקיד את העולל בידם הנואשות לתינוק. אך כמו כל הדברים המושלמים, ג`ונו מגלה שגם המשפחה המושלמת ביותר לתינוק שלה, לא באמת קיימת.

 
זוכרים את הדילמה המוסרית האווילית שסיפרתי לכם עליה בהתחלה?

שיט. קיוויתי שכבר הספקתם לשכוח. כי מה שאני עומדת להגיד, יוצא אותי די מפגרת. אבל לא אכפת לי. במסווה של סאגת נעורים ממוצעת, הבונבון הקטן הזה מתברר כשילוב מוצלח במיוחד בין דרמה קטנה ונוגעת לקומדיה שנונה ומתוחכמת, ומתגלה, לשמחתי, כסרט המפתיע של השנה. חמוד אבל לא מתנחמד. מרגש אבל לא רגשני. קולח וחכם מאוד אבל לא יומרני וקודח. פנינה קטנה שעושה נעים גם ברגעים היותר מלנכוליים שלה, ובהחלט לא דומה לשום דבר שאי פעם ראיתם. וח"ח לדיאבלו קודי על התסריט החד והמצחיק שזיכה אותה במיסטר אוסקר (תוך שאני מתעלמת בהפגנתיות משמלת שדדתי-בית-של-אפריקאי-וזה-מה-שמצאתי הערב שלבשה לטקס).

ולמרות שאלן פייג`המקסימה שולחת את חיצי הקסם האישי שלה גם לסצינות המעטות שבהן הפרצוף החמוד שלה לא מקשט את המסך, ומשחקת אותה בדמות נפלאה שהיא מעין הכלאה משעשעת בין הציניות המרירה והמודעת של דריה (לה לה לה להלה) לשנינות הקופצנית והתמימה של רורי גילמור, ישנו שחקן ראשי אחר, שמאפיל עליה ועל כל האחרים בכמה וכמה רמות, וגונב לכולם את ההצגה בהיי סקול מיוזיקל הזה.

ואני מתכוונת לפסקול. שאם אני אתאר אותו בכל מילה אחרת מלבד כובש, מגיע לי להיתקע לנצח על אי המתים עם דן מנו.  

 
קיימים מעט מאוד סרטים שבהם הפסקול משחק תפקיד כל-כך מרכזי, שרק הרצועה הפותחת את הסרט עושה חשק לראות את ההמשך. כבר אז היה לי ברור שאני לא אצליח להתנתק ממנו גם הרבה אחרי שהמסך ירד, האור באולם יידלק והתחושה הפיכסית הזאת שהפופקורן בקולנוע עושה על השפתיים תיעלם.

ולמרות שאני תמיד מנסה, אני באמת לא מוצאת דברים רעים להגיד על "ג`ונו". להפך. אני אפילו אגזים ואומר לבעלי הקול הגברי מביניכם, שאם טעיתם לחשוב שמדובר פה בסרט בנות סנכריני, אז כמו שאמרתי.... טעיתם.

 
לא הרבה פעמים יוצא לי להמליץ על סרט שמתאים לכל גיל, מין, סטאטוס משפחתי וצבע שיער, אבל עכשיו זה קורה, ואני יותר משמחה להכריז שהסוכרייה החמצמצה הזאת היא מהדברים היותר טובים שקרו למסך הגדול בשנה האחרונה, ואתם תהיו החוליה החלשה אם תרשו לעצמכם לפספס אותה.

אומנם היה לי ברור שהסרט לא יזכה באוסקר ושגם אלן פייג` המתוקה לא תזכה להכיר את הפסלון המוזהב מקרוב, אבל בהחלט שמחתי על שהפרוזן יוגורט המתקתק הזה,שנעשה בסכום זעום של 10 מיליון דולר, חלק את טבלת שוברי הקופות ואת המועמדות הנחשקת עם השאט גאנס הגדולים והיקרים של השנה.
נקמת האנדרדוגים אמרה את דברה.

הרבה אנשים יכריזו שמדובר בסרט הכי אוברייטד של השנה, לעומת כאלה שיטענו ש"אם אתם מתכוונים לראות סרט בחודש קרוב, זה מוכרח להיות ג`ונו". אני פשוט אומרת: let this lolipop be.

 
הוא בכלל לא אוברייטד, כל הדברים הטובים שיגידו עליו הם נכונים. הוא גם ממש לא הסרט הטוב של השנה. אבל הוא בהחלט יעלה לי חיוך גדול על השפתיים בכל פעם שאזכר בו, וחיוך אפילו יותר גדול בכל פעם שאראה אותו שוב.

דרמה, קומדיה, ארה"ב, 2008 

באנגלית: juno

במאי: ג`ייסון רייטמן

תסריט: דיאבלו קודי
שחקנים: אלן פייג`, מייקל קארה, ג`ניפר גארנר, ג`ייסון בייטמן, אליסון ג`ני, ג.ק סימונס.