לפני כשבועיים הלכה לעולמה השחקנית חנה מרון והיא בת תשעים.

                         ביוגרפיה

מרון נולדה בברלין בתאריך ה-22 בנובמבר1923 בשם חנה מאירצ'ק.

היא הייתה בת למהגרים שהשתקעו במדינה בגיל צעיר: יצחק, ממוצא פולני, וקלרה, ממוצא הונגרי (ילידת בודפשט שהגיעה לעיר עם אחותה הבכורה, זמרת אופרה שהוזמנה לאופרה של ברלין.

היא גדלה עם אומנת צרפתייה, ומגיל ארבעה עד שמונה למדה בברלין בבית ספר פרטי שדגל בשיטת מונטסורי , שבו למדו בני עשירים ודיפלומטים.

בפברואר 1933, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, התכוננה משפחתה לעזוב את גרמניה. מרון זכרה לימים כי מפקחים נאצים בברלין "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו 'יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו'".

אמה התנגדה בתחילה לעזוב את גרמניה, אך הסירה את התנגדותה לאחר שחנה נקראה להקריא שיר ברדיו ליום הולדתו של היטלר בחודש אפריל האם ביקשה לבטל את השתתפותה, ולאור התנגדות הרדיו, שרצה במרון לאור הפופולריות שזכתה לה, נאלצה אמה להתוודות בפני מנהל ברדיו על מוצאם היהודי; לאחר מכן הוסיפה "אני חושבת שאנחנו נעזוב את גרמניה".

המשפחה נעזרה בשגריר צרפת בברלין, אנדרה פרנסואה-פונסה  (שהיה אביו של אחד מחבריה לספסל הלימודים), וכעבור יומיים היו האם ובתה מחוץ לגבולות גרמניה, בדרכן לפריז.

השתיים שהו שם עד 1934 וחוו תקופה קשה של מחסור; לראשונה בחייה הבינה את המושג "פליטים".

מרון הופיעה מעט גם בשהותה הקצרה בפריז.

                                              קריירה מקצועית של חנה מרון בגרמניה וצרפת

 מרון נחשבה ילדת פלא בגיל 4 והחלה לשחק בתיאטראות ילדים.

תפקידה הראשון היה בהצגה "אצבעוני" לפי ספרם של האחים גרים בשנת 1928 (תפקיד אשר הקנה לה מעמד בברלין).

בתוך זמן קצר החלה מרון לגלם גם תפקידי ילדים בהצגות מבוגרים.

בגיל שש הופיעה בתיאטרון פוֹלְקְסבִּינֶה עם אמיל יאנינגס בהצגה "הֶנשל העגלון"  לגרהרט האופטמן.

היא שיחקה עוד בתיאטראות כגון הדויטשס תיאטר, בהצגות בבימויו של הבמאי החשוב מקס ריינהרדט ובחורף 1931 גילמה את דמותה של פצפונת בהצגה "פצפונת ואנטון" על פי ספרו של אריך קסטנר, שהועלתה בבימויו של גוטפריד ריינהרדט  הצעיר בשאושפילהאוס  בברלין.

בנוסף, השתתפה מרון בתסכיתי רדיו רבים, הקליטה שירים עבור חברת  HMV וזכתה לפופולריות רבה.‏

בשנת 1928 שיחקה מרון בסרט "שבועת שקר",ובשנת 1931 היא מופיעה בסרטו של הבמאי הגרמני פריץ לאנג M" בו היא משחקת ילדה השרה כשהיא מוקפת במעגל של ילדים.

                                              העלייה לארץ-ישראל וההתאקלמות בה

כאשר קיבל יצחק מרון אישור לעלות לארץ-ישראל בשנת 1934, עלתה המשפחה לישראל בשנת 1935.

המשפחה התיישבה ברחוב רש"י בתל-אביב.

מרון למדה בבית הספר שנפתח ליוצאי מרכז אירופה, "המכין" ברחוב בן יהודה (לימים גימנסיה בן יהודה).

בשנת 1942, עם תחילת הגיוס לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי  במלחמת העולם השנייה, התנדבה מרון לחיל העזר.

היא שירתה במשך שנתיים במצרים כפקידה,‏ עד שבשנת 1944הצטרפה מרון ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית, להקת "מעין זה" בפיקודו של אליהו גולדנברג.

במסגרת הלהקה ,הם שרו בעברית ונסעו להופיע בארץ בעולם.

כזכור, אחד הדואטים המפורסמים שביצעה במסגרת זו היה "כל הדרכים מובילות לרומא" (יצחק יצחק / צבי בן יוסף), ביחד עם השחקן יוסי ידין (שלאחר מכן היה לבעלה הראשון).

לאחר המלחמה היו לה הופעות מרגשות בפני ניצולי השואה.

מרון הייתה נשואה שלוש פעמים.

בפעם הראשונה נישאה באמצע שנות הארבעים לשחקן יוסי ידין (סוקניק)  ; בפעם השנייה נישאה לאדריכל יצחק ישר; ובאמצע שנות החמישים נישאה מרון בשלישית לאדריכל יעקב רכטר (בנו של האדריכל זאב רכטר, ומאשתו הראשונה אביהם של המאיירת מיכל לויט והמוזיקאי והמלחין יוני רכטר), ממנו התאלמנה בשנת 2001.

למרון ורכטר שלושה ילדים משותפים: האדריכל אמנון רכטר (נולד ב-1958), חוקרת המתמטיקה של קאנט ד"ר עפרה רכטר (נולדה ב-1961), השחקנית והזמרת, דפנה רכטר (נולדה ב-1965).

במלאת לה תשעים שנה ערך לה תיאטרון הקמארי ערב מחווה מרגש בו תואר סיפור חייה של מרון מכל הזוויות האפשריות.

בשנים האחרונות היא סבלה ממחלה קשה ואושפזה בבית-החולים "איכילוב" בו הלכה לעולמה בתאריך ה-14\05\30.

היא הובאה  לקבורות ביום ראשון האחרון (1461) בטקס חילוני בבית-העלמין שבקיבוץ שפיים בו קבור בעלה יעקב רכטר.

ולפי בקשתה האישית ארונה לא הוצב על במת תיאטרון הקמארי.

                                                  קריירה מקצועית בישראל

לאחר שהמשפחה עלתה ארצה הופיעה מרון פעמים ספורות: בשנת 1935 היא הופיעה באופרטה "המכשפה" שכתב אברהם גולדפדן בתיאטרון קצר-הימים "רמפא" (1936) וב"האחים אשכנזי" לי"י זינגר בבימוי הבמאי האורח מוריס שוורץ בתיאטרון "האוהל" (1938).

בשנת 1940 כשהייתה בת 17, הצטרפה לסטודיו למשחק של התיאטרון הלאומי "הבימה" בניהולו של צבי פרידלנדר.

היא למדה בו שנה וחצי, ובשנת 1941 שיחקה מרון בהצגה "בגרות".

אחרי שגילמה תפקידים לצד גדולי השחקנים בגרמניה, המפגש עם סגנון המשחק הרוסי ששלט בהבימה היה לה מוזר.

עם שובה של מרון ארצה בשנת 1945 סירב קולקטיב תיאטרון הבימה לקבל אותה ואת ידין לשורותיו, וכך הם פנו אל יוסף (פפו) מילוא, שהקים באותן שנים את התיאטרון הקאמרי.  

בכך היא נמנתה עם מייסדי התיאטרון אשר היה בזמנו קטן ועני ,וכן היא הייתה לכוכבת בולטת בו.

היא זכתה לתפקיד משמעותי כבר בהצגתה השנייה, "העולם בו אנו חיים", אך מה שהזניק אותה לתודעת הקהל היו תפקידיה כאליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948).‏

לאחר מכן המשיכה בתפקידים ראשיים בהצגות רבות, רובן בתיאטרון הקאמרי, כגון: "פיגמליון", "כולם היו בני", "ביבר הזכוכית", "פונדק הרוחות", "רחם פונדקאי", "הדה גבלר", "מדיאה", "בית הבובות" במחזות השקספיריים "כטוב בעיניכם", "הלילה השנים עשר" ו"מהומה רבה על לא דבר", ובמחזמר "הלו, דולי!".

                                       הפציעה הקשה בפיגוע במינכן

בעודה עובדת על המחזה "מדיאה" עם הבמאי יוסי יזרעאלי, החליטה מרון לנסוע ללונדון לאודישן לתפקיד של גולדה במחזמר "כנר על הגג", לאחר שכנועים רבים מצידו של השחקן חיים טופול.

בדרך ללונדון היא נפצעה קשה בהתקפת מחבלים על מטוס "אל על" בנמל התעופה של מינכן ב-10 בפברואר 1970 ורגלה השמאלית נקטעה.‏

לימים התברר כי גם השחקן והבמאי אסי דיין היה על המטוס,אך לטענת מרון הוא לא חש לעזרתה.

דיין דחה גרסאה זו,והשניים לא דברו ביניהם.

מרון עברה טיפולים בגרמניה במשך שלושה חודשים, וכשחזרה ארצה נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.

חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל, עלתה על במת תיאטרון הבימה בערב התרמה.

היא התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט.

חשוב לציין כי  במהלך הופעתה, היא עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת.

לאחר שסיימה את הופעתה, לאור מחיאות הכפיים והתרגשות הקהל, קיבלה מרון זר פרחים ממי שכונתה אז "הגברת הראשונה של התיאטרון" בישראל, חנה רובינא.

                        המשך הקריירה של מרון לאחר מכן

ביוני 1971, לאחר הפסקה של שנה וארבעה חודשים,שבה מרון לשחק על במות התיאטרון למרות הפציעה וזכתה לאהדה רבה מהקהל (תפקידה הראשון היה ב"מדיאה", שבוטלה עם פציעתה).

בשנת 1980 פרשה מהתיאטרון הקאמרי, לאחר 35 שנות קביעות בו,‏והייתה לשחקנית עצמאית.

אך, עם זאת, המשיכה להופיע על במת הקאמרי, ועד עד יום מותה כיהנה כחברת מועצת הנאמנות של התיאטרון.

היא הופיעה בתיאטרון הלאומי "הבימה" בשתי הצגות: "מרי סטיוארט" (1981) ,ו"תשוקה"(1983).

באותה תקופה רצתה מרון להמשיך ולשחק אך בשל גילה המתקדם לא נאותו תיאטראות אחרים להעסיק אותה.

הקאמבק שלה היה בקומדיית המצבים הישראלית הראשונה "קרובים קרובים" אשר שודרה בין השנים 1986-1983 בטלוויזיה החינוכית.

בו היא גילמה את  הדודה חנה אשר מסייעת לכולם בזכות נסיונה הרב ודיבורה העוקצני.

וכן, בזכות המילה "פתוח" אשר הכניס אותה לפנתיאון הישראלי .

ושנים רבות לאחר ירידת הסדרה מהמרקע סיפרה מרון כיצד בכל מקום שאליו היא מגיעה היא מתבקשת להשמיע את הקריאה המפורסמת.

בעקבות הצלחת הסדרה  שבה מרון אל חיק התיאטרון והיא הופיעה בשלוש הצגות בתיאטרון באר-שבע ("נהג ציירת"(1988), "רוחות" (1989) ,"ביבר הזכוכית (1999).

בשנת 2001 נמנתה מרון עם מקימי תיאטרון אנסמבל הרצליה לצד השחקנים גדליה בסר, ועידית טפרסון.

השתיים אף שחקו ביחד בהצגה "גברת קליין" אשר פתחה את התיאטרון.

בשנת 2002 חברה מרון את ההצגה "שירים שיצאו מכסית" בו שזורים שיריו של המשורר נתן אלתרמן.

בשנת 2011 שבה מרון לבמת התיאטרון הקאמרי בהצגה "אורזי מזוודות" שכתב המחזאי  חנוך לוין יחד עם אנסמבל גדול של שחקנים, ביניהם רבקה מיכאלי ודרור קרן  .

חשוב לציין כי בהצגה זו תפקידה היה יוצא דופן ולא כלל טקסט.

היא נדרשה לחצות את הבימה מדי כמה סצנות עם מזוודה בידה, ועל כך זכתה בסיום ההצגה לתשואות רמות ביותר.

בנוסף,  באותה שנה הוגדרה מרון כשיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר – 86 שנים.‏

                                      הקריירה הקולנועית של מרון

בנוסף לסרטים בהם שחקה מרון בגרמניה ובצרפת ,שיחקה מרון גם במספר סרטים ישראלים.

"דודה קלרה" של הבמאי ג'ורג' עובדיה בשנת 1977 , "העיט" (1981" ) ,"כביש ללא מוצא" של הבמאי יקי יושע בשנת 1982.

                                      עמדותיה הפוליטיות של חנה מרון

במשך הקריירה לא חששה מרון להביע את עמדתה הפוליטית. בטקס החתימה על הסכם אוסלו ב-1993 היא נמנתה עם המשלחת הישראלית, ולפני כמה שנים הביעה תמיכתה ביוזמת ז'נבה.

מלבד זאת, היא הקריאה הצהרת תמיכה של אמנים ואנשי רוח ישראלים בהכרזת העצמאות הפלסטינית באו"ם.

מרון גם חתמה בשנים האחרונות על העצומה נגד העלאת הצגות באריאל ובקרית ארבע.

"אני לא הייתי מופיעה שם, כי אלה שטחים כבושים ואני נגד הכיבוש.

אני מעריכה שחקנים שלא מוכנים בשביל הופעה למכור נשמתם", אמרה, "עם זאת, אני לא אומרת שזה לא בעייתי. גם לאנשים שם מגיע שתהיה תרבות.

אז שהם יעשו! יש שם בטח אנשים מוכשרים".

בעשור השני של המאה ה-21מיעטה מרון להופיע על הבמות, אך המשיכה בפעילות ציבורית, בין היתר בהפגנות נגד תיקון "חוק הנאנמנות" אשר חוקק בשנת 2010 ,וכן בהקמת מדינה פלסטינית בשנת 2011.

                           הפרסים בהם זכתה חנה מרון

                   חנה מרון זכתה בשלל פרסים על הצגותיה הרבות.

א: מרון זכתה בשלושה פרסי "כינור-דוד".

ב: מרון זכתה בפרס הרצל.

ג: מרון זכתה בפרס ישראל לתיאטרון בשנת 1973.

וכן בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל-אביב ,וכן מטעם האוניברסיטה הפתוחה.

מרון הייתה שחקנית מגוונת אשר  גילמה כמה מהדמויות הבולטות ביותר בקלאסיקה העולמית, בהן מדיאה במחזהו של סנקה שעלה בבימוי יוסי יזרעאלי בקאמרי ב-1971, רוזלינד ב"כטוב בעיניכם", מריה ב"לילה ה-12" וביאטריס ב"מהומה רבה על לא דבר" מאת שייקספיר.

בנוסף, היא גילמה את שלוש הדמויות במחזותיו של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן: נורה ב"בית הבובות", הדה גבלר במחזה הנושא את שמה והלנה אלווינג ב"רוחות".

היא נקברה ליד בעלה השלישי יעקב ריכטר בקיבוץ שפיים.