פשוט מצא את ההבדלים. רוב הספרים, הסדרות והסרטים נכתבים על ידי גברים. זאת האמת. מעט מאד נשים כותבות. כנראה שאין להן מקום משלהן, אין להן מוזה או פנאי לכתוב. די בטוח שפשוט הן לא מעלות על דעתן שלכתוב זה אפשרי ואפילו משחרר.

הבעיה שלי היא: אם כבר אשה כותבת, למה היא נופלת לבור הקלישאות והסטנדרט? הרי אם תחדש משהו בכתיבה שלה, מישהו יאהב את הכתיבה שלה? אבל אם היא משתלבת בשבלונה, סביר להניח שהיא תיקלע באופן מושלם לציפיות של הקהל. הנשי בעיקר.

הרי גברים כותבים לנשים. עוד מציאות עגומה. הרי הם עסוקים בעבודה או בכדורגל/ כדורסל. ספר? בטוחה שהקוראים הגבריים הם מיעוט בתחום הזה. לא יכולה להתעלם מהתסריט של "מתי נתנשק".

דלית קהן מוכשרת ביותר בתור שחקנית, אבל כותבת? נו באמת. היא כתבה פשוט את הדרמה המושלמת להיזרקות מול הטלויזיה בלי להפעיל את המוח. לקחת סיפור הרומן הרומנטי והלבשת לו דמויות שונות. הדמויות שבלוניות, סטראוטיפיות ומוסכמות. טוב נו, אחרת מי היה רואה את הסדרה ואוהב אותה?

כשעירית לינור כתבה את "משמורת", עדיין הדמויות נכנסות לסטראוטיפ של הפרחה, הטפשה והתלותית. אבל לזכותה יאמר שהנשים אצלה חזקות ושורדות. לפחות הדמויות המרכזיות. דלית קהן די השפילה אותנו והורידה אותנו הנשים היגון שאולה. נו באמת, מה יותר קלישאתי מאשה בדכאון שאוכלת גלידה? אה יש לי! אשה בהריון שאוכלת גלידה!

אני יכולה עד מחר לנתח כל דמות ודמות. אבל חשוב לי יותר להראות שאילו גבר היה כותב את הסדרה, אני בטוחה שהוא היה מעצים את הנשים ומחליש את הגברים. כנראה שמנקודת מבט גברית לאשה יש הרבה יותר כוח וסמכות. הגבר "חזק" ואביר מבחוץ, אבל מבפנים, חלש ורפוי וצמא לאשה שולטת. מה שחבל היא העובדה שדלית קהן לא ניצלה את הבמה שקיבלה. הצגת לנו את הצד החלש שלנו שהו הצד שהגברים רואים בנו. לא הוצאת את המיטב. וחבל.