בימים אלה נתבשרנו על מותו של אחד מענקי ספרות המדע הבדיוני והספרות בכלל, סר ארתור סי. קלארק, שחיבר יותר מ-100 ספרי מדע בדיוני (מד"ב) ומדע ואף הפיק סדרות טלוויזיה. יש הטוענים, כי הוא היה זה שהעניק למד"ב פנים אנושיות. אני חייב תודה אישית לסופר זה ושני ענקי מד"ב אחרים, אייזק אסימוב ורוברט היינליין. כתיבתם הרהוטה והמרתקת גרמה לכך שלמדתי אנגלית וזכיתי לרכוש לי מקצוע שמפרנס אותי בכבוד 40 שנים.

התחלתי לאהוב מד"ב בגיל צעיר. העולם הרגיל, הנורמאלי, נראה היה לי כבר אז משעמם, צפוי, כבול בכבלים תלת-ממדיים, בו האירועים מתרחשים לאט מדי, שנייה אחר שנייה, ללא יכולת לדלג קדימה. הכול היה קפוא בסד של הרגלים, מנהגים מאובנים, מסורות מיושנות וחיפשתי דרך לנסוק לעיל, לראות דברים מעבר לד' אמות ביתי, סביבתי, חברתי, גופי, זמני. בלעתי את ספרי ז'ול ורן והרברט ג'ורג' ולס, מחלוצי ז'אנר ספרותי זה, שנכתבו ברובם במאה ה-19 ("מלחמת העולמות" של ולס פורסם ב-1898) ושמחתי לגלות, כי הענף ממשיך לפרוח וגם בעצם הימים האלה מתפרסמים ספרי מד"ב בכל מגוון הנושאים של הספרות הכללית, ספרי מתח, דרמה, הומור, היסטוריה, סטירה חברתית, ארוטיקה, בלשים וכו'.  

אחר שקראתי ספרים אחדים וחיפשתי יצירות נוספות מסופרים שסגנונם נשא חן בעיניי, נאמר לי שהם עדיין לא תורגמו לעברית. גם רמת התרגומים לא הייתה תמיד נאותה. באותה התקופה התייחסו הוצאות הספרים למד"ב כאל ספרות עממית זולה ופרסמו בעיקר ספרים בכריכה רכה, עם ציורים צעקניים של נערות חצי ערומות המאוימות על-ידי חייזרים מפלצתיים. על כן החלטתי, כי במקום להיות נתון לחסדיהם של ההוצאות המקומיות והמתרגמים למיניהם, אלמד לקרוא את הסיפורים במקורם האנגלי.

ללמוד שפה באמצעות קריאה, תוך הזדקקות מתמדת למילון, אינה המשימה הקלה ביותר. ארך לי שבועות לסיים את הספר הראשון, אבל הנושא משך ודרבן אותי להמשיך ולהתקדם, כדי לראות לאן העלילה מתפתחת. ברגע שסיימתיו, חזרתי וקראתי אותו שנית והפעם יכולתי כבר להבין משפטים שלמים מבלי להיתקע ליד כל מילה ומילה. עד היום, מד"ב הוא סוג הספרות החביבה עליי.

אני מעריך, כי קראתי כמה אלפים ספרים כאלה ובנוסף גם סיפורים בודדים רבים שהתפרסמו במגזינים. כמובן, לא את כל הסופרים אהבתי, אבל מחביביי בניתי לי במשך השנים ספריית ספרי-כיס בת כ-750 ספרים. לפני כשנתיים, הגעתי להחלטה כאובה, כי מאחר וילדיי אינם קוראים אנגלית ולא נמשכים למד"ב וממילא לא אקרא בספריי בפעם נוספת (את הטובים שבהם קראתי מספר פעמים, אבל החיים קצרים מדי ויש כל-כך הרבה ספרים שלא הספקתי עדיין לקרוא!), עליי להיפרד בצער מאוספי. מכרתי אותו בפרוטות, אבל לפחות אני יודע שספריי הגיעו לידיהם של האוהדים השרופים של הז'אנר, שיתייחסו אליהם בהערכה ואהבה.

הזכרתי כבר, כי הודות לתחביבי זה רכשתי לי את מקצועי. זה קרה ב-1968 כשהגשתי את מועמדותי למשרת עורך וכתב טכני באגף הנדסה באל על - ספרות המטוסים כולה כתובה באנגלית - ונבחנתי במשך כארבע שעות. הודות לידע המקיף שלי בטרמינולוגיה של טיסות החלל, שבינה ובין הטרמינולוגיה של האירונאוטיקה קיימת זהות כמעט מוחלטת, באשר מחוץ למוחם הפורה של סופרי המד"ב, במציאות נערכו אך מעט מאוד טיסות חלל, הצלחתי יפה במבחן. 

ארתור קלראק נמנה תמיד על אחד מחביביי וצאתו של ספר חדש מפרי עטו, היה יום חג עבורי. פתחתי בחרדת קודש את הספר החדש ומאותו רגע, נעלם עבורי העולם החיצוני. לא הרגשתי רעב, עייפות, לא עניינו אותי החדשות, הייתי מסוגל לקרוא עד השעות הקטנות של הלילה. קלראק היה בראש וראשונה מדען וניחן ביכולת נבואית כמעט. מן המפורסמות הוא, כי הוא היה זה שהגה כבר ב-1945, שנים רבות לפני יישומם המעשי, את רעיון לווייני התקשורת המשלימים הקפה סביב כדור הארץ אחת לכל 24 שעות ולכן מיקומם בשמיים נראה קבוע לגבי מתבונן מהארץ. (כהוקרה לאיש, נקראים לעתים מסלולי לוויינים כאלה מסלולי קלארק).  

ספרו המפורסם ביותר היה "2001: אודיסיאה בחלל", שנכתב בשיתוף פעולה הדוק עם הבמאי סטנלי קובריק, בד בבד עם הפקת סרט בעל אותו שם. בספר זה חזה קלראק את המצאת האינטרנט. הוא תיאר את גיבורו מעיין בזמן טיסתו לירח בעיתונים אלקטרוניים ודיווחי החדשות האחרונות מכדור הארץ. הן הספר והן הסרט הוכתרו כיצירות מופת ונחלו הצלחה שאין לה אח ורע לגבי יצירות מד"ב. בהמשך פרסם קלארק גם את "אודיסיאה 2: 2010", "אודיסיאה 3: 2061" והספר האחרון בסדרה "3001: האודיסיאה הסופית".

נבואה נוספת של קלארק שהתגשמה הייתה חזונו עוד בשנות ה-40, כשכל נושא טיסות החלל נראה היה כפנטזיה ילדותית, כי רגלו של האדם תדרוך על הירח לפני שנת 2000.

יצירות אחרות של קלארק: קץ הילדות, מפגש עם ראמה (שגם הוא הפך לסדרה בת ארבע ספרים), שירת ארץ רחוקה, תשעת מיליארד שמותיו של אלוהים, אבק ירח, חדירת זמן ואחרים. מכל ספריו עשה עליי את הרושם הכביר ביותר הספר הראשון שקראתי "כנגד ירידת הליל", שכותרתו מזכירה את השורה החוזרת "כנגד האור הכלה" בשירו הנהדר של דילן תומס do not go gentle unto that good night (אל נא תלך בנועם לתוך הליל הטוב זה). ספר זה יצא מאוחר יותר גם בגרסה מעודכנת הנקראת "העיר והכוכבים". קלארק הניח, כי הגרסה המאוחרת תחליף את המוקדמת, אבל להפתעת כולם, חלק מהקוראים (וביניהם אני) העדיפו את המקור ובאופן חריג, שתי הגרסאות נמצאות עדיין בחנויות וזוכות למהדורות מחודשות רבות. 

רבים מספריי קלארק עוסקים בנושא של אנושות המתקדמת טכנולוגית, אך בעלת דעות קדומות. לדעתו, האנושות נמצאת עדיין בגיל ההתבגרות ועתידה  להתפתח ולעבור לשלב הבא, הרוחני יותר. נושא זה מופיע גם בספרו זה.

עלילת הספר מתרחשת מיליארד שנים בעתיד בעיר דיאספר.

באותה עת, כדור הארץ זקן כבר כל-כך, שהאוקיאנוסים יבשו כולם והאנושות ברובה עזבה אותה. ככל שידוע לתושבי דיאספר, עירם היא האחרונה בעולם. היא סגורה ומסוגרת כולה בכיפה, ללא פתחי יציאה ולא רק שאיש לא נכנס אליה ויצא ממנה ככל שזכור לתושבים - שתוחלת חייהם אלפי שנים! - אבל עצם המחשבה לעזוב את החיים הנוחים והמוגנים בעירם, בה מחשב מרכזי דואג לכל מחסורם ולהגיח אל המדבר העקר מחוץ לחומותיה, מעוררת בהם חלחלה. פחדם מבוסס על אגדה לפיה גזע של חייזרים חסרי-רחמים שהביס את בני האדם וגירשם בחזרה לכדור הארץ מהכוכבים, עשה עמם הסכם, שינתן להם להמשיך ולהתקיים רק בתנאי שלעולם לא יעזבו את כדור הארץ.

אלווין, גיבור הספר, הוא לא רק הילד הראשון שנולד בעיר מזה 7,000 שנים, אבל גם ייחודי בכך שלא רק שאינו חושש לצאת מן העיר, אלא מרגיש דחף עז לצאת ממנה. הוא נעזר במחשב המרכזי, כדי למצוא את הדרך החוצה ומגלה, כי בעבר הייתה דיאספר קשורה לערים אחרות באמצעות מערכת תחבורה תת-קרקעית הקיימת עדיין, אם כי הכניסה אליה נחסמה.

כאשר הוא מצליח לעזוב את עיר הולדתו, מגלה אלווין את קיומה עיר אחרת ששמה ליס, שבניגוד לדיאספר הטכנולוגית והסגורה מכל עבריה, מצויה בנווה מדבר ענקי ותושביה מתקיימים מחקלאות. תושבים אלה, כולם טלפתים, העדיפו את ההתפתחות הרוחנית במקום זאת הטכנולוגית, אבל הם לא פחות שמרנים מתושבי דיאספר. הראשונים חוששים לעזוב את הגנת חומותיהם, בעוד האחרונים פוחדים מהטכנולוגיה ומנסים לשטוף את מוחו של אלווין ולהחזירו לעירו.     

אלווין מזים את האגדה על המלחמה עם החייזרים העוינים. תושבי דיאספר וליס הם צאצאי חלקה הקטן של האנושות, שבשעתו בחרה להישאר על כדור הארץ ולא להגר עם שאר בני האנוש לגלקסיות רחוקות ולא להשתתף בפרויקט המדעי הגדול ביותר אי-פעם, שאמור להצעיד את האנושות קדימה: יצירת אינטלקט-על חסר גוף.

בסיומו של הסיפור, מאחד אלווין את שתי הערים ושולח חללית (שהייתה חבויה בחולות) למסע חיפוש ברחבי היקום כדי ליצור קשר מחודש עם שאר האנושות.   

קלארק עבר להתגורר בשנת 1956 בסרי לנקה, לדבריו בגלל אהבתו לצלילה תת-ימית, האפשרית בארץ זאת לאורך כל השנה והמעניקה לעוסק בה תחושה הקרובה לחוסר המשקל בחלל. בשנת 2000 קיבל הסופר, יליד אנגליה, את תואר האבירות מידי המלכה.

בדצמבר 2007 חגג סר ארתור קלארק את יום הולדתו ה-90 וב-19 למרץ 2008 נפטר בקולומבו, בירת סרי לנקה. האם יימצא סופר שסגנונו, מעופו, חזונו יתקרבו לזה של איש מבריק זה? אין לי ספק, כי כן. אין איש שלא נמצא לו מחליף, אבל לדאבוני, לעולם לא אוכל יותר להתחיל לקרוא בהתרגשות ספר חדש שבראשו מתנוסס שמו של קלארק ולבלות לילה שלם במחיצתו, שותה בצימאון את מוצא פיו.