אחרי שבועיים שהיו רצופי הופעות, ימי הולדת ושאר עניינים, הגעתי סוף סוף אמש לסרט שכל כך רציתי לראות, הפרפר ופעמון הצלילה.  

הסרט מדבר על ז`אן-דומיניק בובי, עורך ידוע מאוד של מגזין ידוע מאוד, שבגיל 42, כתוצאה מאירוע מוחי, נותר משותק וחסר יכולת דיבור, למרות שכישוריו השכליים נותרו בעינם ופיעמו בו באופן שבהתחלה הכאיב, תסכל וייאש אותו - עד שלאחר מכן למד להשתמש בדמיונו ככלי, כך שיסב לו עניין בחיים, וכך הגשים, בעזרת שתי מטפלות נפלאות, עוזרת ספרותית והמון תמיכה מהסביבה, את חלומו - והוציא לאור ספר, שבו גלל את מסכת חייו המרתקת, האיומה, הצפודה מרוב בדידות, גם אם לכאורה כל מי שרצה, או כמעט כל מי שרצה, היה שם לצידו.  

הסיפור הנפלא הזה מסופר מתוך זווית הראייה של בובי, המראות נראים כביכול מתוך עיניו, הדימוי של האיש הכלוא בתוך פעמון צלילה הוא שלו. בובי הוא הגיבור של הסרט הזה בכל מובן אפשרי. והסרט אינו קל לצפייה - החל בצילומים, שהם כאילו מסגור של שדה הראייה שלו, מטושטש וחד לסירוגין, רואה ולא רואה לסירוגין, צולל בזכרונותיו ומודע לסביבתו - פעם כך ופעם כך, כשהצילומים עצמם מתנועעים, קופצים ובלתי יציבים - וכלה בנושא עצמו, שהוא נורא מאוד גם אם לא מתרכזים כל הזמן בידיעה שזאת טרגדיית חיים אמיתית של אדם אמיתי.  

אני מניחה שכל אדם שרואה את הסרט הזה מרגיש איזו שהיא הזדהות עם הסיפור, ברמה כזאת או אחרת. אותי הוא תפס בלתי מוכנה - לא שלא ידעתי מה הנושא, ולא שחשבתי שאני באה לראות קומדיה, אבל הנגיעה שלו בכמה נקודות מאוד חשופות אצלי כרגע הייתה לי קשה. אמנם יצאתי בהרגשה שהנה, אני צריכה להודות לאלוקימה שאצלי הכול בסדר, שאני לא כלואה בגופי בלי יכולת לשלוט בו כלל או אפילו ליצור קשר בלתי-אמצעי עם העולם, ובכל זאת - כמה קטעים בסרט היו קשים לי מאוד מבחינה רגשית. 

באחד מהם אבא של בובי - איש זקן, שהזיכרון האחרון של בובי ממנו הוא היום שהוא בא לגלח את אבא שלו, והקרבה האינטימית הזאת שנוצרה ביניהם עקב המעשה הכל כך אישי ופיזי - מנסה בשלב כלשהו ליצור איתו קשר, לדבר איתו בטלפון, כשהמטפלת של בובי מתווכת ביניהם ומעבירה לאבא הזקן שמעבר לקו את דבריו של בובי, במאמץ בלתי מבוטל מצידו ומצידה. 

אביו של בובי נשבר במהלך השיחה ואומר שככה אי אפשר לדבר, ומנתק בתסכול איוֹם. הסערה הרגשית הנוראה שעוברת על שני הגברים - אב ובנו - פשוט בלתי ניתנת לתיאור. מבחינתי זאת הייתה טלטלה רגשית קשה ומזל שסרט קודם המליץ "הכינו את הממחטות", עצה שאני מצטיידת הודות לה היטב לפני כל סרט - שאחרת הייתי נאלצת להטריד את שכניי לשורה.  

הסצינה השנייה שהייתה לי מאוד קשה הייתה זו שבה אהובתו של בובי, זאת שלא באה לבקר אותו אפילו פעם אחת, כי קשה לה עם זה, מטלפנת אליו, פעם אחת ויחידה, כשהמתווכת שאי-אפשר-בלעדיה בשיחה זו הייתה דווקא אם ילדיו, שהקפידה כל הזמן הזה להיות בקשר ולבוא בכל רגע שהתאפשר לה ולנצל את המצב הבלתי נסבל הזה לקירוב לבבות ולבניית קשר מחודש ואמיץ בין הילדים לבין אביהם, דבר שהיה משמעותי ביותר הן לבובי והן לילדיו.

אותה אישה, שכנראה עדיין אהבה את אבי-ילדיה, אמורה עכשיו לתווך בין אהובתו של אהובה לבינו, כשהיא יודעת שאהובתו לא מסוגלת ולא רוצה להתמודד עם מצבו, ובעיקר - לא לראות אותו. האהובה מבקשת ממנה להניח להם לדבר בפרטיות, אבל זה בלתי אפשרי, שכן בובי לא מסוגל לענות בלי תיווך, ואין שם אף אחד אחר, זה יום ראשון והצוות בחופשה. בסופו של דבר היא יוצאת לכמה רגעים, ואז האהובה מתנצלת ומסבירה לבובי שהיא לא באה כי היא לא מסוגלת לראות אותו במצבו הנוכחי ושהיא רוצה לזכור אותו רק כמו שהיה, לכן גם לא תבוא.

לסיכום היא שואלת אותו אם הוא היה רוצה שתבוא, ואז נכנסת שוב אם ילדיו והוא עונה, בתיווכה, שכן, הוא היה רוצה שתבוא. סערת הנפש שלו ניכרת וכך גם סערת נפשה של האישה שיושבת מולו, אם ילדיו, שיודעת שמשאלתו לא תתגשם ושכמו תמיד - אנשים מעדיפים את מה שבלתי אפשרי על פני מה שבהישג יד, ואותה שאלה של האהובה הייתה שאלה ריטורית ואכזרית.  

בסצינה אחרת משוחזר הרגע שבו לוקה בובי באירוע המוחי שהביא אותו למצבו זה, ואיך הילד שלו, שהיה איתו באותו רגע, מתמודד עם מה שקורה באותם רגעים לאבא שלו, הגיבור שלו שקורס מול עיניו והופך מאדם צעיר, מצחיק וכריזמטי לגוש בשר מפרפר ומעוקם, חסר אונים ונוטה למות.

בכלל, עניין הילדים וההתמודדות שלהם עם המצב היה קשה ומרגש מאוד בסרט, ומשפט מסוים בסרט מדבר על זה שאבא זה אבא, אפילו אם נוזל לו ריר מזווית הפה והוא רואה רק בעין אחת - או משהו כזה. משפט של השלמה, ושל אהבה, ושל קבלת אדם אהוב כמו שהוא, ושל נכונות להיות לצידו ולהתייחס אליו בכבוד למרות מצבו - שהרי לכאורה חוסר עצמאות של אדם גורמת לנו להרגיש שהוא אידיוט - ולא היא. הסרט הזה מציג גישה של כבוד לאדם, לרצונו, לאינטלקט שלו, ליכולת השיפוט שלו. אם בובי אכן חש לפני מותו שכך התייחסו אליו - התמזל מזלו, למרות כל הסבל הנורא שעבר.  

אני יודעת שלו אני במקומו של בובי הייתי רוצה רק למות. מצד שני, אני צריכה לברך את מזלי הטוב שאני לא במקומו, ולקוות שאני לא אגיע לעולם למקומו, לא אני ולא אלו שיקרים ללבי. די לי לראות את אמא שלי כלואה בפעמון הצלילה שלה, בעולמה ההולך ומתכווץ ולוחץ עליה עד מחנק, כדי להבין איזו טרגדיה גלומה בהתנתקות הזאת שלא מרצון, בבגידה הנוראה של הגוף.    

ועכשיו, אם מישהו יודע על קומדיה מצוינת שמוצגת בימים אלה בקולנוע ואשר תוכל לרומם את נפשי (לא, זה לא במקום הופעות ג`ז, זה בנוסף להן) - שיקום ויאמר את דברו, ויפה שעה אחת קודם.