מס' צפיות - 1411
דירוג ממוצע -
ביקורת סרט: אני האגדה – טיפול בטראומה וחיזוק מהות התפישה הכלכלית האיתנה
הסרט מנסה לשלב בין שני אלמנטים ששייכים לשתי סוגות (ז'אנרים) שונות - בין דרמה לבין אימה - ופה, בניסיונו לחדש ולשנות, להפוך את האימה ליותר מ"טראש", ואת הדרמה ליותר מסתם עוד סיפור עצוב, כפי שהם נתפשים, נעשה פה ניסיון אמיץ לבצע מהלך שהוא כה חשוב, שמתרחש מידי כמה שנים, לשלב בין ז'אנרים.
מאת: טור אורח 31/03/08 (02:05)

מאת: מתן אהרוני

 

הסרט "אני האגדה", סרטו של פרנסיס לורנס בכיכובו של ויל סמית, הוא גרסה חדשה (וקצת שונה) לשני סרטים ישנים, שבמודע ובכוונה ממוקמת כעת במנהטן, הבירה הכלכלית העולמית. היא מייצגת את הלך הרוח הפוסט טראומטי החברתי האמריקאי (והעולמי) העכשווי ומחזקת ומאששת את המהות הקפיטליסטית, שמנהטן מייצגת את מרכזה העולמי - האינדיבידואליות בשיאה.

 

הסרט "אני האגדה" מספר על מצבה של האנושות בשנת 2012. הסרט מציג את מהלך חייו של רוברט נוויל, האיש האחרון שלכאורה נותר ביקום. הוא רופא צבאי שמנסה לייצר חיסון שירפא את מה שיצר האדם - וירוס קטלני שהורג את האנשים או הופכם לאלימים במיוחד, לחיות לא אנושיות שניזונות מדם ונשרפות מחשיפה לאור היום (מקרני ה- uv הקטלניות של השמש). את שעות האור הוא מעביר בחיפוש אחר פתרון, באיסוף וליקוט מזון, בצייד צבאים ואיילים, שמסתובבים בין החורבות, ובהכנות להתקפות של היצורים החיים שנותרו על פני האדמה - ערפדים צמאי דם.

 

עיבודה של פוסט-טראומה

 

הסרט "אני האגדה", שמהווה גרסה שונה ואחרת של הספר בעל אותו שם של ריצ'רד מתיסון (שכבר עובד בעבר לשני סרטים - "האיש האחרון בעולם" ול-"איש האומגה"), חוזרת כעת לא סתם כך, אלא היו שהרגישו וחשבו כי זה הזמן להתמודד עם עוד גרסה, אשר מייצגת נאמנה את הלך הרוח החברתי האמריקאי העכשווי, את מה שאני מכנה פוסט טראומה של האמריקאים שנוצרה מאז מתקפת הטרור, ה- 9/11 , שהיווה אירוע מכונן בחברה האמריקאית (שגם השפיע על העולם כולו). אחריו למדו האזרחים כי מתוך תוכם ולפתע בלי התראה החברה השלווה מסוגלת להיות מותקפת וכי ישנה תמיד הסכנה כי היא תושמד על ידי בני האדם עצמם.

 

לכן, הפעם מיקמו את העלילה בגראונד זירו העולמי - בניו יורק, במנהטן, היכן שכבר הותקפה החברה, שמייצגת את העולם הקפיטליסטי המערבי כולו. ויש להבהיר - גראונד זירו הוא מושג ישן אך מאז 9.11 הוא הפך להיות מזוהה עם האירוע המכונן הזה.

 

לא קשה להעלות את זו התובנה כי הסרט מבטא ומתמודד עם הטראומה על ידי העלאתה, שהוא שלב הריפוי לאחר שלב של הדחקה, שהיה קיים במשך כמה שנים בהם לא טיפלו הסרטים האמריקאים בנושא באופן ישיר ובאופן עקיף (אלא הסרט הראשון, לדעתי, שטיפל בנושא היה "השעה ה- 25" לספייק לי [2003]) - ויל סמית חוזר ומדגיש אותה פעמיים בסרט, כשחוזר וטוען כי הוא נמצא ב-"גראונד זירו" ומבקש משם לנסות ולהציל את העולם.

 

גם המראות של עיי חורבות ושל הרס ודממה במקום שנחשב להומה אדם 24 שעות בלי הפסקה מוסיף ומחזק את ההרגשה ומעלה מחדש את התמונות שטבועות בכולנו לאחר קריסת מגדלי התאומים.

 

אבל אל דאגה, האופטימיות תבוא בסופה של העלילה. יש טוויסטים וגם טרגדיה לא קטנה, אך כידוע בטראומה יש לטפל, ואת הסוף הטוב יש לתת להמונים, שרעבים לעוד האפי אנד הוליוודי טיפוסי. אז הצלחה מסוימת היא בטוחה.

 

אינדיבידואליזם בורגני חדש

  

הסרט מחזק ומאשש את האלמנט או המוטיב הכי חשוב ועיקרי בתפישה הכלכלית הקפיטליסטית - האינדיבידואליזם, שעלה לגדולה אחרי הפאודליזם והחיים הקהילתיים סביב הכנסייה באירופה של המאה ה- 17 וה-18, בהם היו צריכים התושבים להצהיר על אחריותם ההדדית בפני הכומר ולהישבע על כך בשם הקדושים באופן שהיה מחייב, כפי שמציגה זאת אווה אילוז בספרה ("תרבות הקפיטליזם", 2003, אונ' פתוחה).

 

רעיון האינדיבידואליזם הבורגני (מול הגישות הקהילתיות) עולה בזכות ההקשר המתבקש בסרט לסיפורו של דניאל דופו, רובינזון קרוזו, שמספר על רובינזון קרוזו, אשר ממרה את פי משפחתו (אביו) ויוצא למסע מעבר לים. ספינתו טובעת ומכאן העלילה סובבת סביב כושר הישרדותו באי בודד, שם הוא מקדיש את רוב זמנו לדבר אחד, לעבודה, כשהוא מגייס את ששת להיות עוזרו. באופן דיי דומה נוויל ממרה את פי אשתו ובתו ונשאר באי (מנהטן) שלמעשה "מתרסק" בעצמו. הוא מתמודד ושורד באי הבודד עם כלבתו, סאם, העוזרת הנאמנה שלו, שעוזרת לו במלאכתו.

 

 

רוברט נוויל וכלבתו הנאמנה סאם במנהטן העזובה

 

גם הסיפור עצמו (וכפי שמובן משמו) הוא מעין ביוגרפיה כמו זו של רובינזו קרוזו, אשר מסמלת את היווצרותו ומרכזיותו של האינדיבידואל הבורגני - סיפור חיים על פרט ייחודי, אשר על פי אילוז (שם, 27) הפרויקט הביוגרפי מהווה אחד מן המרכיבים התרבותיים המרכזיים של האינדיבידואליזם בחברה הקפיטליסטית.

 

לעומת הערפדים בסרט, שנראה כי הם מתכנסים סביב מנהיג אחד, עושים כדברו, ואף משלמים על כך גם בחייהם, אשר נעדרים חופש וחירות לעשות כרצונם, ולכן מייצגים את החיים הפיאודליים, בן האנוש האחרון עלי אדמות הוא הגיבור, רוברט נוויל, שכאמור, מגלם את רובינזון קרוזו החדש, האינדיבידואל הבורגני, שמלווה כעת בכלבתו, סאם, ששת המודרנית, שעושה כדברו.

 

לכן, רוברט נוויל, רובינזון קרוזו המחודש, שוב נמצא באי בודד, מנסה להקים בו חיים חדשים, מייצג את האלגוריה של רובינזון קרוזו - יכולתו של אינדיבידואל בודד לברוא את עולמו, דבר שמייצג נאמנה את התפישה הקפיטליסטית האטומיסטית, של שוק חופשי, שעל פי אדם סמית האנוכיות האנושית מביאה לרווחה ולקידום כלל החברה. לפי תפישה זו האינדיבידואליזם הבורגני אינו עוסק באדם כנציג של מעמד, של קבוצה או של רעיון, אלא הוא בעל ערך בפני עצמו, כפרט בעל רגשות ונסיבות חיים המיוחדות לו. הוא יחידה בפני עצמה ולכן ראוי לייצוג. ובסרט, כמו ב"רובינזון קרוזו", נוויל לא נח לרגע, אלא עובד בלי הפסקה כדי להביא לעצמו ולעולם כולו את "האנושיות" חזרה.

 

אך לעומת רובינזון קרוזו, שהיה על פי אילוז אנטי גיבור, טיפוס סתמי, נוייל הוא אינדיבידואל "חדש", גיבור אמיתי, שכעת מתבקש להקריב את חייו לטובת האנושות כולה, כשהמחשבה הראשונית שלו הייתה לעשות זאת כדי להחזיר את החיים כפי שהם היו לפני הנגיפים הקטלנים - חברה קפיטליסטית טהורה, שהוא נמצא ממש במרכזה, בגרעין שלה - במנהטן, מייצגה הנאמנה.

 

רעיונות תיאורטיים נוספים

 

מלבד העיסוק בהחזרתה ובחיזוקה של החברה הקפיטליסטית, הסרט עמוס בעוד מוטיבים תיאורטיים ודתיים שונים, ברורים פחות או יותר -

 

כמובן שעולה מהסרט התובנה האקולוגית - כי אנו הורגים את עצמנו בגלל זיהומים והתעסקויות שונות עם הטבע והאקולוגיה, שתביא לאפוקליפסה עולמית. הווירוס הקטלני היה, כנראה (כפי שמובן מכמה שניות בתחילת הסרט), תוצאה של ניסיון למנוע ולחסל את מחלת הסרטן.

 

עוד רעיון תיאורטי שעולה מהסרט הוא הרצון להציג בצורה ויזואלית ותמאטית את הטענה כי האדם הוא רע במהותו, כי התרבות, דבר חכם שהמציא האדם, מדכאת את יצר הרע שטבוע באדם. כי אדם לאדם זאב. הדבר מוצג על ידי הערפדים, ש"השילו" מעצמם כל מאפיין תרבותי ואנושי (כמו אחריות ומוסר), לטובת חיים יצריים והישרדותיים בלבד של כל אחד לעצמו או כחיים של שועלים או תנים, שמסתובבים בלהקות של טורפים יחדיו ומחפשים אחר תרפים.

 

גם הדהדה בראשי דמותו של הגיבור הלוחם, האינדיבידואל היהודי הראשון, שמשון, שקרא ועשה - "תמות נפשי עם פלשתים" או של ישו, שנוויל מהדהד גם אותו, אם מדובר בתמה הנוצרית.

 

סוגה חדשה?

  

הסרט מנסה לשלב בין שני אלמנטים ששייכים לשתי סוגות (ז'אנרים) שונות - בין דרמה לבין אימה - ופה, בניסיונו לחדש ולשנות, להפוך את האימה ליותר מ"טראש", ואת הדרמה ליותר מסתם עוד סיפור עצוב, כפי שהם נתפשים, נעשה פה ניסיון אמיץ לבצע מהלך שהוא כה חשוב, שמתרחש מידי כמה שנים, לשלב בין ז'אנרים.

 

אך נראה כי ניסיון זה לא עולה יפה וישנה התחושה כי השילוב של הערפדים בסרט הוא רע ולא מתאים לעלילה. שילוב זה נועד רק כדי לייצר את המתח, הפעולה ואת העניין, כיוון שישנה תחושה כי סיפור של הישרדות פשוטה לא אפשרי עוד, אלא הקהל דורש אנטגוניזם חזק, מאיים ונורא ולכן יש לספק את סחורה. זאת למרות שהסרט "להתחיל מחדש" (Cast Away עם טום הנקס) דווקא מחזק את הטענה כי ניתן עדיין ליצור בהצלחה סרט כזה דומה.

 

וויל סמית מצליח לא רע במשחקו להחזיק את הסרט על כתפיו. יש שיטענו כי הסרט משעמם דווקא בשל חוסר הפעילות רוב הזמן, אבל דווקא העמימות של מה שמתרחש שם ובכל העולם יוצרת את המתח. כמו כן, אפשר וצריך מתוך הבדידות של נוויל לייצר תובנות ועניין איך שורדים לבד ואיך מבלים עם עצמך כל אותם שנים. לכן, הרגשתי היא כי הערפדים הם החוליה החלשה בסרט. אמנם הם מספקים מתח ועניין אך נראים לא קשורים ולא מתאימים לסרט, כאילו תלושים מאי שם.

 

ולסיכום, הסרט הוא סרט טוב. לא נפלא ולא משהו מיוחד ושונה ממה שעד כה נעשה, אך שווה את הצפייה. רק המראה של מנהטן מלאה בעשבים, בצבאים ובחיות בר שונות (שלא ממש ברור מאיפה הגיחו פתאום) היא מרתקת ומהנה.

 

הסרט בסולם מתן - טוב.

 

פורסם באתר טי-וי ישראל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
אתם יודעים?
..... 09.11.08 (19:27)