מאת: יואב ברונר

האלבום הבא שאני עומד לדבר עליו כנראה יפתיע אתכם. זה גם האלבום הכי חדש בין כל האלבומים שכתבתי עליהם. אני מדבר על אלבום הבכורה של אפרת גוש, שנקרא, שימו לב טוב, "אפרת גוש". להרבה זמרים ולהקות יש נטייה שאלבום הבכורה שלהם ייקרא בשמם. כך למשל מתי כספי הוציא את האלבום הראשון שלו עם השם "מתי כספי", אבל - כמה מתאים לו - גם האלבום השני שלו נקרא "מתי כספי". להקת צליל מכוון גם היא הוציאה את האלבום הראשון והאחרון שלה וקראה לו בשם הלא מקורי "צלילי מכוון".

גם בחו"ל התופעה נפוצה. כך למשל התקליט הראשון (והיפהפה) של פול סיימון אכן נקרא "PAUL SIMON". הביטלס, לעומת זאת, התחכמו להם, וקראו דווקא לאחד האלבומים האחרונים שלהם בשם THE BEATLES, אך הוא ידוע יותר בכינויו "האלבום הלבן", או אם תרצו "האלבום הלבן הכפול". (כמו "עמלץ לבן" שנקרא באנגלית GREAT WHITE SHARK).

הבחירה באלבום הזה כאלבום מופתי הפתיעה גם אותי, שכן מלבד החידוש לשירו של עמיר לב "פעם בחיים", את כל השירים כתב ברק פלדמן והלחין הנקניק יוני בלוך הנקניק.

ולמה אני אומר נקניק? כי באופן אישי אני די לא אוהב אותו ואת שיריו - המילים שלו אינפנטיליות, הלחנים שלו ילדותיים (שזה כמו אינפנטילי רק בעברית), והקול של קרפדי. על אף כל זאת, השירים שהלחין לאפרת גוש, בנוסף כמובן על העיבודים והכי חשוב - הקול של הזמרת, פשוט מושלמים. מושלמים ז"א תפורים בשלמות למבצעת.

הדיסק יצא במרץ 2005. איך ששמעתי את הסינגל מתוכו "תמיד כשאתה בא", ידעתי שזו זמרת שאני הולך לאהוב, גם אם השירים שלה לא יהיו משהו. הקול שלה פשוט עשה לי את זה - יש לה קול מדהים לדעתי - והיא נשמעה בוטחת בעצמה ומודעת ליכולותיה הקוליות, על אף גילה הצעיר, 22.

כל השירים באלבום מספרים את קורותיה של בחורה צעירה: אהבות, פרידות, בילויים, דמעות, געגועים, וכ"ו. נכון, זה אולי נשמע משעמם ושחוק, אבל השירים פשוט מצויינים.

הנה דוגמא או שתיים למילים מתוך שירי האלבום:

טוב לבד, כבר שבוע אף אחד

לא מתקשר אלי

אולי סוף סוף אולי

יהיה לי זמן לחזור מעט

על דברים שקצת הזנחתי קצת

("טוב לבד")

שעתיים אחרי שנפגשנו כבר די

התאהבתי

דמיינתי אותך לידי, ולא האמנתי

והיה לי נעים לקוות שאולי

גם אתה בא אלי

עם אותן התחושות

אבל אז התברר

אז התברר שפחות

("שעתיים אחרי")

אולי אצליח יום אחד לצאת

אולי תראה בי מה שאני באמת

("תמיד כשאתה בא")

רוב השירים באלבום הם בלדות שקטות, אישיות, מלבד השיר "מועדון ריקודים", שלפחות קצת מזכיר את השירים האינפטיליים של יוני בלוך, אבל מזל שלא הוא שר אותו.

הלחנים עצמם מאוד מלודיים, קליטים, אך לאו דווקא פשוטים. האמת, ברוב השירים יש נימה של עצבות וגם המילים שלהם לא מרוממות את הנפש, אלא מדברות על שברון לב מאהבות נכזבות או אהבות בלתי ממומשות או אהבות לא אפשריות. אבל יותר מכל, מה שבולט באלבום הזה ומה שהאלבום הזה נשען עליו - כמו בכל תקליט של זמרת מבצעת טובה, ובאלבום הזה אפרת גוש היא זמרת מבצעת במאה אחוז, בניגוד לאלבומה השני שבו היא כתבה כמה שירים בעצמה - הוא הקול של הזמרת, והיכולת שלה לגרום לשירים להישמע כאילו הם שלה, כאילו היא הוציאה אותם מהבטן שלה, למרות שלא היא כתבה אותם. כך למשל חוה אלברשטיין, באלבומיה המוקדמים, ידעה לתת פן אישי לכל שיר שהיא שרה, לאמץ אותו אליה ולעשות אותו שלה ממש, גם אם היא שרה שירי משוררים שבכלל לא נכתבו עליה או אליה.

לאפרת גוש יש קול אדיר. קול עם עוצמה, עם מנעד רחב, קול גבוה וצלול ומרשים. למעשה, יש לה קול שמתאים מאוד לשירת ג`אז ואני חושב שהיא היתה יכולה להיות זמרת ג`אז נפלאה. אבל כידוע לכם, ג`אז זה לא מיינסטרים, בטח לא בארץ. אבל בכל זאת האלבום הזה בהחלט נוגע בג`אז ובעיקר בבלוז, וזה ממש ממש יפה. יש לה גם - וזה בולט בעיקר באלבום הזה - גוון של עצב בקול. מין צבע קול כזה שמשדר עצבות, אבל גם כנות. וזה חשוב הכנות הזאת, כי, כאמור, זה מה שגורם לה לקחת את השירים שנכתבו בשבילה ולהפוך אותם לשלה. והיא מצליחה לעשות את זה מצויין, וזו אחת הסיבות שהדיסק הזה כ"כ מוצלח לטעמי.

בין השירים הבולטים באלבום: תמיד כשאתה בא, טוב לבד, פעם בחיים - הרימייק המצויין לשיר של עמיר לב (שליווה את הסדרה "לתפוס את השמיים"), דיאטה.

אחד השירים הכי טובים לטעמי באלבום הוא "שעתיים אחרי". בשיר הזה עולה אפרת גוש בקולה השמימה, וזה נשמע שמימי ומופלא. העיבוד המצויין של השיר שמשנה צורה חליפות ועבודת הגיטרה המצויינת בסופו תורמים לשיר והופכים אותו לאחד האהובים עלי בדיסק.

לא מזמן הוציאה אפרת גוש את אלבומה השני שנקרא "הסליחה ואני". לאלבום הזה היא כבר כתבה והלחינה עצמבה כמה שירים, ואת שאר השירים כתבו יוצרים שונים. לכן האלבום הזה פחות טוב מקודמו, כי רמת השירים בו לא אחידה. יש בו שירים טובים מאוד ויש בו שירים פחות טובים. בנוסף, אין בו את העוצמות והאמוציות שיש בדיסק הראשון. לכל מי שדואג, לא לדאוג. לא נשאר עוד הרבה. אני מעריך שעוד שני אלבומים + בונוס והסדרה נגמרת...

פורסם בבלוג של יואב ברונר