מאת: יואב ברונר

אלבום הסולו הראשון של חמי רודנר נפתח במילים האלה: "את יכולה להמשיך למצוץ, או מותק את עושה את זה טוב". האלבום השני שלו נפתח במילים: "היי קטנטונת מה יהיה הסוף, ראיתי אותך במקרה היום ברחוב, מה קורה, איך את מרגישה?". אלבום הסולו השלישי שלו נפתח במילים האלה: "איש חזר לביתו, וקידמו את פניו אלם שולחן ושתיקה, דומיית המראה, ויצא את ביתו".

ככה התחילה ביקורת שנכתבה בזמנו על האלבום "חמלה", אלבום הסולו השלישי של חמי רודנר, ואני זוכר אותה כיוון שהביקורת די קטלה את האלבום בטענה שאם פעם רודנר היה רוקיסט שעסק בענייני אקטואליה ומחאה, באלבום הזה הוא נמצא בספירות אחרות, עם מילים גבוהות מידי ונושאים לא אקטואליים בכלל. או בקיצור - מרוקר בועט הוא הפך לרכיכה מזדחלת. אני לא הסכמתי עם הביקורת ההיא ואני חושב שהאלבום "חמלה" הוא אלבום מופתי, אבל מצד שני אני חושב שגם אלבום הסולו הראשון שלו, "גאולה", הוא אלבום מופתי, ולכן אני אדבר קצת על כל אחד, ברשותכם.

להקת "איפה הילד" שהקימו רודנר ואסף שריג היתה מהלהקות הבולטות בסצינת הרוק העברי המתחדש של שנות ה90-. השירים שלהם כבשו את הרדיו והדיסקוטקים, והקול של חמי רודנר היה אחד הקולות הבולטים והמיוחדים שהיו באותה תקופה. ל"איפה הילד" יצאו ארבעה אלבומים מצויינים, עם להיטים כמו "הביאו את סתיו", "מישהו שומע אותי", "מה שעובר עלי" ועוד. שלושה מהשירים שלהם שאני הכי אוהב הם "לבן בחלום שחור", "זוהי סדום" עם המילים האפוקליפטיות ("זוהי סדום ילדה, בואי נברח נברח, לפני שיהיה מאוחר....") ו"אחד אלוהים".

אלבום הסולו הראשון של חמי רודנר אחרי פירוק הלהקה נקרא "גאולה". הוא הוקלט בחודש אחד בלבד - ינואר 2000 - ויצא חודשיים אח"כ. כפי שרודנר עצמו מתאר זאת באתר הרשמי שלו, שירי האלבום נכתבו רובם בבארים, כשהיה שיכור. היתה זו תקופה קשה עבור רודנר - גירושיו מאשתו (איגי וקסמן) אחרי חמש שנות זוגיות, חוסר השראה, פירוק הלהקה, כל אלה הטביעו בו חותמם והוטבעו באלכוהול ובשירים שיצר באותה תקופה. לפיכך השירים מאוד אישיים ומביעים רגשות של זעם תסכול, אהבה נכזבת, וייאוש. או כפי שרודנר עצמו אומר: האלבום מתחיל בפרידות כאובות ומסתיים בגאולה.

כלהקת הליווי שלו באלבום הזה בחר רודנר את "שליחי הבלוז", להקת קאוורים לשירים משנות ה60- וה70-. ולא סתם. כל האלבום הזה הוא בסגנון אלבומי הרוק של אותן שנים זוהרות, ומלבד רוקנרול יש פה גם נגיעות ברורות ומכוונות בפולק ובבלוז. האלבום נפתח בשיר "אין רוקנרול בעברית" (לפניו יש קטע קצר אל רעשים שנקרא "אל תוך הבלוז של עצמך") ומבטא את התחושה של רודנר ש"אין רוקנרול בעברית, אףפעם לא היה ולא יהיה", אין באמת רוק כמו באמריקה או באנגליה, אין פה רוקיסטים אמיתיים, הכל פה חיקוי וזיוף. זהו השיר היחיד שהלחין אסף שריג, את כל השאר הלחין חמי רודנר וגם כתב את המילים לכל השירים. רודנר תמיד היה תמלילן מבריק וזה התבטא עוד בתקופת "איפה הילד".

אני מאוד מאוד אוהב את המילים שהוא כותב - מילים לא גבוהות מידי אך גם לא פשוטות מידי, מילים שפוגעות במטרה בצורה מדוייקת ביותר ויודעות לספר את הסיפור כמו שצריך - וביחד עם העובדה שהוא גם מלחין מעולה וגם יוצר שלא חי בעולם משלו אלא מודע הטב למוזיקה שנעשתה לפניו, התוצאה, כמעט תמיד, משובחת ביותר. ואכן, האלבום הזה משופע בשירים שהפכו ללהיטים, כגון "מה היה", "בואי ניפרד" (שזה השיר הכי פחות אהוב עלי באלבום והכי פחות טוב לטעמי), "יהיה אשר יהיה" ושיר הנושא, "גאולה". שני שירים יוצאי דופן באלבום הזה הם "אולי בכל זאת סאלי" - בלוז נהדר על בחורה עוגבנית, ו"כל אחד והבוב שלו". בשני השירים האלה מראה רודנר את כוחו הגדול במילים שנשפכות שם כיין ומתפזרות לכיוונים שונים ומשונים, החל מהגיהנום של דנטה דרך ל"ו צדיקים ועד בוב מארלי ובוב דילן. הנה הפזמון מתוך "כל אחד והבוב שלו", שיר שאהוב עלי במיוחד:

וכמה שהם אוהבים את בוב

באמת קשה את בוב שלא לאהוב

אז מה זה משנה שהוא דיבר על מארלי

היא על דילן דיברה, אין בזה רע

וככה עובר הלילה כולו

כל אחד והבוב שלו

נכון שזה משפט מבריק "כל אחד והבוב שלו"? נכון.

את האלבום סוגר השיר הכי יפה ומיוחד בו, "הייתי אור":

היו הייתי אור

היו היית אור

היו הייתי ולא אחזור

אור, הייתי אור

ולא הספקתי לשיר את יופיה

ולא הספקתי לשיר את יופיה

של תבל

יופי של שיר, עם לחן מקסים, מושר בקול צלול שבהמשך הופך לצעקה מרה... פשוט נהדר. התקליט "גאולה" זכה בפרס אקו"ם לאלבום הטוב ביותר בשנת 2001 וחמי רודנר זכה בפרס תמלילן השנה.

אלבומו השני של רודנר, "מלנכוליה אהובתי" יצא ב2002-, והוא אלבום מעולה, אבל כאמור אני רוצה לדבר דווקא על "חמלה" האלבום השלישי שיצא בשנת 2003. אז אי אפשר להגיד על האלבום הזה שהוא לא אלבום רוק, כי הוא הרבה יותר רוקיסטי מ"מלנכוליה אהובתי". מה שכן אפשר להגיד עליו זה שבניגוד ל"גאולה", ששם הטקסטים היו מאוד אישיים, כאן הם פחות אישיים ויותר לאומיים, או בינלאומיים. הדבר הבולט באלבום הזה הוא באמת המילים של השירים. חמי רודנר, כנראה בהשפעת אלתרמן, שלשני שירים שלו הוא עושה כאן גרסאות כיסוי, החליט להשקיע באלבום הזה במיוחד במילים, ולכן לא תמצאו כאן שורות כמו "אולי בכל זאת סאלי היא טיפוס קרימינלי" אלא יותר כמו:

חזרתי היום

נשבע לך שחזרתי מהגיהנום

ואת רודפת בצע אהבה

אתן לך שוחד אשלם לך בעירום

אם רק תפתחי את דלתך

ופצע פעור אנשק

תני לי חמלה...

למרות שהאלבום הזה הוקלט בזמן שיא של שלושה ימים בלבד (הופק ע"י עידו אגמון) הוא מושקע ביותר והשירים בו משובחים עד מאוד. אני מאמין שאתם מכירים מתוכו, אולי, רק את שיר השנוא ואת "הברית שצריך לחדש". כל השאר לא הושמעו הרבה ברדיו, אם בכלל, וזה דווקא לטובתכם, כי אם תוכלו להאזין לאלבום הזה כאילו האו חדש ולהנות משירים בלתי מוכרים אך מצויינים. בתקליט הזה חמי רודנר נראה כאילו הולך עד הסוף - גם עם הרוק והגיטרות, גם עם הקול שלו, גם עם המילים שלו וגם עם הבעת הדעות (השמאלניות) שלו. יש פה למשל את השיר "מות ההיסטוריה" - שיר מחאה בהפוך על הפוך, שבו, מלבד רשימה של כל מיני אנשים שמתו (לנון, סטאלין, אלתרמן, גרינשפן) הוא מצהיר כך:

שומע אותך בוכה בחדר השני

אז איך אתם רוצים שיר מחאה?

כשגם אני יורה ופוגע בה?

זה נשמע כמו סוג של פחדנות: אל תצפו ממני לשירי מחאה נוקבים כי אני בעצמי חרא של בנאדם ולכן לא יכול להטיף לאחרים. נו, בסדר. מה שיפה בשיר הזה שזו הפעם הראשונה שרודנר לא שיר רק בקול הגבוה (והיפה) שלו אלא סוףסוף משחק קצת עם הקול שלו - את הבתים הוא שר בקול נמוך מאוד ורק בפזמון הוא עולה לקול המוכר שלו. הביקורות התלהבו על כך שהוא עושה שימוש בגוונים שונים בקולו בתקליטו האחרון, "מכונת השירים הגדולה", אבל בעצם בתקליט הזה, ובשיר הזה, הוא התחיל עם זה.

עוד בתקליט הזה שירים נהדרים כמו "אלוהיי האירה עיניי", "רחל ראי את בנימין", "הולך איתך לנצח" ו"אנה" - שיר על אחייניתו אנה, הבת של אחותו רותי רודנר ובעלה גיא פינס. השיר שאני הכי אוהב באלבום, מלבד השיר שאצרף לכם בסוף המייל המפרך הזה, הוא "כאוס". זהו שיר בסגנון רוק-מתקדם של שנות ה70-, והנושא שלו, לא תאמינו, הוא מסעו של אודיסאוס (ההוא מהמיתולוגיה היוונית) הביתה. אז כן, המילים אולי קצת קשות, הנושא אולי קצת לא אקטואלי, הדמויות אולי לא כ"כ מוכרות, אבל השיר..איזה יופי! שיר ארוך, מורכב, מכוסח, מעולה!

בנוסף, כמו שכבר הזכרתי למעלה, אפשר למצוא באלבום שני שירים של אלתרמן. האחד הוא "האם השלישית" , במקור של להקת גייסות השיריון, שרודנר הופך אותו מבלדת פופ ענוגה וכואבת לשיר רוק שחודר עמוק ובאופן מפתיע, למרות האוזניים שרגילות לגרסת המקור, קל מאוד להתמסר לגרסא החשמלית הזאת של השיר, והמילים הנוקבות לא מאבדות מעוצמתן, ואפילו להיפך. השיר השני הוא "פרידה לאין קץ" (כי סערת עלי לנצח אנגנך), בלחן חדש לגמרי - מהיר, פרוע ומפתיע - של רודנר עצמו.

בקיצור (סתם, נראה לכם?), מדובר באלבום מעולה, עם כבוד רב למילה הכתובה/המושרת, ומי שאוהב את חמי רודנר (אני מאוד אוהב אותו אם לא הבנתם עד עכשיו) לא יכול לפספס את האלבום הזה. ומי שכן פיספס - זו ההזדמנות לתקן, עוד בעולם הזה!

לפני סיום אני רוצה לציין שמישה מכל ההמונים שאני שולח אליהם את המיילים האלה, החליט לעשות מעשה (אמיץ) ולקנות (טוב נו, להוריד מהאינטרנט) את האלבום הקודם שהמלצתי עליו, "מנועים קדימה" של אלג`יר. שמחתי לשמוע שהוא עשה את זה ועוד יותר שמחתי לשמוע שהוא מאוד אוהב אותו. אני את שלי עשיתי.

פורסם בבלוג של יואב ברונר