מאת: בתיה בכר

1. לפני כמה שבועות קיבלתי קומוניקט מחברת מנו, ההם של ההוא מהישרדות (זה יפה להיות ההם של, אחרי שנים ארוכות בתפקיד הבן של) שדיווח לתקשורת על עובד חדש באוניות הנופש של חברת מנו: אדם שמו. אדייק: אדם/חיים כהן/כריס לייף, שמעתה יהיה מנהל צוות הבידור החדש בספינה. פעם הפלגתי באחת דומה.

אילנית לוי בדיוק נבחרה למלכת היופי של ישראל ואנחנו, חבורת חיפאים מלוכדת ירדנו לנמל והעברנו ארבעה ימי פסח עם המלכה החדשה. אני זוכרת: מזג האוויר לא היטיב עמנו, הרוח השתוללה, המים שטפו את הסיפון וחלומות על שיזוף מהיר בבריכה שנראתה כמו גיגית, נגוזו בגלל הגשם הסוער. טוב, ממילא, מי יכול להשתזף כשמלכת היופי שוכבת לידך?

בכל מקרה, הגברים התלכדו לערב שטויות ושתייה ואנחנו, הנשים, ברחנו לכיוון במת השמחה. גבר חביב בשנות העמידה עמד במרכז הבמה ושר לנו את שם הספינה לפי קצב משוכלל שהלהיב את שלושת הצופות היחידות (אני, מלכת היופי ואחותה, כבר אמרתי?) ששיתפו פעולה, מה שגרם לזמיר לצאת מגידרו ולצעוק בקול נלהב: ''ועכשיו באנגלית, בבקשה''. מוזר, זה אחד הערבים המצחיקים בחיי. מכל מקום, סביר להניח, שהיום זו ספינה אחרת לגמרי. כלומר, אני יודעת באופן וודאי ומוחלט שעולם הבידור באוניות הנופש עבר שינוי מבורך ואפילו הבעל של מלכת היופי הופיע לעתים בכאלה שבמקרה מכילות גם אולם קזינו מפואר יחסית לגיגית גדולה ששטה בים.

אולי בגלל כל הנ"ל תחושת עצב שלא לומר צמרמורת שלא לומר: "איזה פאקיניג עולם מחורבן" עלתה בי כשקראתי את אותה הודעה. אדם. הזמר שבגללו כמעט איבדתי את שפיותי בגיל 13-14. זה שנסעתי אחריו לכל מקום כמעט, תוך שכנוע והסבר רציונלי לתופעת הבנדנה המסריחה מזיעה. למען האמת, עד היום אני לא סולחת לרחלי, שלקחה את הבנדנה שהוא נתן לשתינו (!) בהופעה ביוקנעם עילית (!), כל זה אחרי שהקדיש לנו שיר מצמרר "אני רוצה להקדיש את השיר הבא לשתי מעריצות מתוקות שלי "ימים ברקיע'' אמר, כשניגש אלינו ודחף את הבנדנה לידיה של רחלי.

היום, אחרי שנים, אני מבינה את הבחירה המשונה: הוא לא מבין בנשים, ברור! ומי בכלל מקדיש שיר סקס לילדות בנות 13 מפותחות ככל שיהיו? נדמה לי שבשנת 2008 זה שווה מעצר או לפחות כותרת חזקה: כוכב הפופ הטריד מינית שתי קטינות. אבל סלחתי לו. ולה. בעיקר עכשיו כשאני יודעת: ככה זה בחיים, גם מי ששומרי ראש עומדים סביב דירתו המפוארת במגדלי דיזנגוף ,עלול למצוא את עצמו בקומה הקטנה שבין הז'יטונים לחדרי הדלקס באוניות נוסעים לא כ"כ גדולה ואח"כ לחזור לדירה הנחמדה בחיפה בתקווה זעירה שזה לא אי המתים שלך.

2. בניגוד גמור למה שחושבים אחרים, אין לי שום דבר נגד קאברים. אין לי גם שום דבר בעד. במקרה הגרוע עוברים תחנה, במקרה הטוב רצים לחפש את הביצוע המקורי, וזה כשלעצמו  - דבר טוב, תודו. אבל כל זה לא תקף במקרה שמירי מסיקה מבצעת רצח בכוונה תחילה ב "ככה זה (לאהוב את עצמך)'' של ברי סחרוף, והופכת את שיר הרוק הצועק מאהבה ותשוקה בעוצמות חותכות דממה לשיר אהבה דביק ומתוק מהזן שנמאס מהר מדי. כמו גבר יפה שפתח לך את דלת הרכב בדייט, אבל אחרי עשר דקות הבנת שמהדביק הזה שום דבר טוב לא ייצא, מקסימום תקיאי את הנשמה.

3. מוסקו אלקלעי ושוש עטרי הלכו לעולמם. את מוסקו הכרתי דרך סיפורים משפחתיים על הצגות נהדרות מהדור המבוגר, ומהדור הצעיר שצפה ב"האלופה" בעיקר בגללו. וזה יפה, שסבתות ונכדות יכולות לשבת ביחד ולדבר באותה התלהבות על אותו שחקן. אבל לא עוד או בעצם לנצח. לפחות בעידן ה VOD.

 
מותה של שוש עטרי הגיע בהפתעה שהרי אנחנו אוהבים שהמוות נותן לנו הודעה מוקדמת כתקופת הכנה לפרידה. שוש פשוט הלכה. יום אחד היא הגישה את תכניתה ויום למחרת היא בדרכה לעולם הבא. אולי אי היכולת להכיל את רוע הגזרה גרם לחלק מהטוקבקיסטים בידיעות על מותה, לתהות כיצד נפטרה, להשתמש ב'קללת הכל דבש' בכל תגובה שנייה ולרמוז - שיש סיבה שסיבת המוות לא פורסמה. ככה זה בחיים, אפילו למות אי אפשר בשקט.

תמונה: אילנית לוי - יח"צ

למאמרים נוספים: אתר סקופ