מאז ומתמיד האשימו את הדור הצעיר בהתנהגות לא ראויה, האשימו את הנוער כי עימו יש בעיה, כי בו צריך לטפל. הגישה מאז ומתמיד נעה בין האשמתו של הנוער בחולי החברה לבין תפישתו כנמצא בבעיה. ובסה"כ תמיד נטען כי משהו רע יש עם הצעירים, עם הדור הצעיר - לא משנה אם זה נובע באופן פסיבי או אקטיבי, משהו לא טוב מתרחש עימו, אותו יש לפתור.

בתנ"ך לא חסרות דוגמאות לכך, וגם לפני עשרים שנה משה דואק קרא בטלוויזיה "נוער נוער נוער" בתשדירי הבחירות בשנת 1988 (למפלגתו "תרשיש"), כשקרא לעשות מעשה, כשרמז באופן גלוי כי הנוער של היום אינו הנוער של פעם, כי משהו השתבש, כי ישנן בעיות אותן יש לפתור. באותו אופן בא כעת אלון גל עם סדרתו החדשה, "אלופים של החיים", כדי  לצעוק כי הנוער במצוקה, כי אותו יש לכוון לטובת עצמו ולמען החברה.

הסדרה החדשה של אלון גל, "אלופים של החיים" (ערוץ 2, רשת, יום חמישי), שהחלה השבוע ותמשיך עוד 4 פרקים, נראית סדרה חשובה וחיונית שמעלה לסדר היום את נושא בני הנוער ואת הצורך לקחת את העניינים בידיים של המבוגרים, שינסו להוביל אותם לדרך חדשה, כיוון שהם במצוקה ויש לעזור להם לצאת ממנה. כלומר, זוהי למעשה תוכנית שקוראת שוב בקול רם, לאחר עשרים שנים מאז תשדירי "תרשיש", "נוער נוער נוער!!!"....

שוב אנו משעתקים את התפישה כי כל דור חדש וצעיר מביא עימו חולי לחברה, אך אם נתבונן היטב אחורה נראה כי זה לא הנוער שאשם או נגרר, אלא זוהי השיטה (הכלכלית, החברתית) שמשתנה ועימה החברה משתנה, לטוב או לרע, פשוט הנוער הוא פחות שמרני בבסיסו ומנסה דברים חדשים  - וזה לא בהכרח רע. שינויים וניסויים הם הרבה פעמים טובים. ובכל מקרה, האם חלה הרעה בתנאים? האם פעם היה טוב יותר? האם הנוער הרס איזה חברה? שינויים הם לא רעים. צריך לבחון היטב ופנימה את הדברים. אולי נגלה שהנוער, שלא שמע לתכתיבים של המבוגרים, הביא גם לדברים חיוביים כמו נוער הפרחים של שנות השישים שהביאו לתפישה של שיווין ועצמאות, שממנה התפתח הפמיניזם לסוגיו. 

הסדרה "אלופים של החיים" נראית במחשבה ראשונית כיעילה, חשובה וטובה לפרטים ולחברה כולה, אך במחשבה שנייה ונוספת עולה השאלה האם הסדרה תתרום למישהו ואפילו לאחד הצופים שיחליט פתאום לתפוס את עצמו בידיים וליישם את המטלות שאלון גל נותן לנערים?

אין ספק שאלון גל עושה דברים נפלאים עם הילדים עימם הוא בא במגע אך אני רוצה להתבונן על הדברים מפרספקטיבה יותר רחבה ולטעון כי יש בעיה עם התוכנית, עם משמעותה הרחבה, עם ההשתמעות של הדברים ועם איך שהיא מציגה אותם. 

טענתי היא כי הסדרה לא מקנה כלים לשינוי עבור הפרטים, אלא רק מציגה/מציצה לכמה נערים ונערות שמתקשים להסתדר במסגרות החברתיות הקיימות ולכן התנקזו הם בפנימייה. זוהי סדרה שבאה לשולי החברה ומציגה לנו, הצופים הסקרנים שלא ממש מכירים את החיים בשוליים ומאד סקרנים כיצד נראים ומתנהגים האנשים "שם", לראות "מה הולך שם", מיהם השוליים של החברה? איך הם נראים, כיצד הם מדברים וכיצד הם מתנהגים? כשאלון בא "להצילם ממצבם" ולהחזיר אותם למרכז החברה חזרה.

הסדרה היא לדעתי מאוד שמרנית: היא קוראת מצד אחד לאינדיבידואליות ולהגשמה עצמית - דרישה שמאשרת ומחזקת את התפישה הקפיטליסטית הקיימת בחברתנו. אך מצד שני של אותה מחשבה היא בסופו של דבר גם קוראת לכולם להיות אחידים - לנסות ולהתאים עצמם למסגרות החברתיות הקיימות בלי לתהות האם הן מתאימות לנערים? האם לא צריך שם לשנות את הדברים? להתאים אותם לאלה שפחות מסתדרים, שיותר ביישנים, שמרגישים לא מתאימים, האם לא צריך לתת לנוער יותר חופשיות ועצמאות לבטא את עצמם, כפי שהם בוחרים בעצמם. השינויים צריכים לבוא משני הצדדים ולא רק מצד הנוער הזה ש"במצוקה", שמבין כי הוא צריך להשתלב בחברה.

בסדרה זו אומרים בפירוש כי הם פנו לשוליים של החברה, לנוער שלא הסתדר במסגרות הקיימות, בדרישה מהם לעשות הכל כדי לחזור למרכזה. כלומר, ממנה הצופים למדים מיהם השוליים של החברה ומוסיפים ומבינים כי אפשר להתנער מטיפול בה, כיוון שהסדרה קוראת להם בעצמם לעשות מהלכים של שינוי כדי להתאים עצמם לחברה ולא להיפך. הם האשמים במצב ומטרתם לבוא לתקן אותו בעצמם. האחריות הוסרה מאיתנו. אלון בא להקנות להם כלים. יהיה בסדר. אפשר לשבת בחיבוק ידיים, יש מי שעושה את העבודה נאמנה. אנחנו בסדר. אנחנו במרכז החברה. הם אלה שצריכים להתאים עצמם אליה.

הנערים שנבחרו "למשימת ההצלה" מייצגים כמה מגזרים, שנתפשים כשוליים של החברה. החשש שלי הוא שהם יובילו לחיזוק ואישוש נוסף של ההשלכה וההכללה על כל המגזר: המגזרים הנוכחים הם האתיופים, הרוסים ותושבי הפריפריה המזרחים. כלומר, מכאן ישליכו הצופים על מגזרים אלה כמגזרים בעייתיים שצריכים לעשות משהו למען עצמם.

גם לעריכה של התוכנית יש משמעות. ברור לי כי היו המון ימי צילום וכי ישנם המון חומרים שאותם קשה לערוך, אך התחלתה של התוכנית גרמה לי להרגיש כאילו התוכנית ממשיכה מנקודה קודמת שאותה הפסדתי, חשתי כי הפסדתי פרקים קודמים בהם נבנו הדמויות, הוצגו לפני שאלון הגיע לעזור לילדים, כפי שמקובל בסדרות אלה של אנשים במצוקה שמישהו בא "להצילם", לשנות את חייהם כמו התוכנית בכיכובו של אלון גל, "משפחה חורגת" וכמו "סופר-נני" בהם נראה המצב לפני, ישנו מהלך שבו אנו שותפים עם הכניסה למשפחה "החולה" ובסוף מסיימים אחרים - מוצלחים יותר.  

אך לא כך. לא הפסדתי דבר. אלון ישר בדקה הראשונה של התוכנית מתחיל ב-"שוק תרפי" שלו הקבוע על המטופלים שלו, כשגורם להם הלם, מבוכה, בכי, עצבות ובהלה, שאמורים לגרום להם להיות פתאום מודעים למצב ולשנות אותו מקצה לקצה בגלל כמה צעקות שאמורות להציג להם את האמת בפנים. הבעיה שלי שהוא כבר מכיר אותם ונראה שעבר איתם דרך ארוכה.

לכן, ההרגשה היא שאנו נכנסנו לתמונה באמצע, כשהוא דרש מהם, דבר ראשון שהוצג עם פתיחת התוכנית הראשונה, לגשת ללוח ולרשום מה הם מבטיחים לשנות. הבעיה היא שאני לא ממש מזדהה עימם, כיוון שאני אמור לעשות את המסע עם אלון, ולא כשהוא כבר מכיר אותם.

הילדים ישר הציגו את מה שהם מבטיחים לשנות בעצמם - כלומר ה"שוק תרפי" עבר גם לצופים, שישר חוטפים בפנים את המציאות בפנים - אנו אמורים מיד לזהות כי הילדים הללו הם "בעיתיים" שזקוקים לטיפול.

לכן, העריכה יצרה תחושה כאילו הדברים, הקשיים, היו שם מאז ומתמיד, כשלא ברור כיצד החל הכל להידרדר, מתי אלון בא לעזרתם, מתי החלה המצוקה להתקיים. לא היה ברור גם היכן אנו נמצאים. אנו, הצופים, מוצאים עצמנו כי אנו מוזמנים להיכנס ולצפות באמצע של תהליך, שבו אנו רק מתבוננים. כלומר בתוכנית אין הרגשה של מסע שאנו עוברים יחדיו עם הדמויות ועם אלון שיצא בסוף מאושר ששינה והכניסם חזרה למרכז החברה. הדבר הזה נחוץ כדי שנזדהה עם הנוער הזה שבמצוקה,. במקום זאת התחושה היא שאנו הופכים להיות צופים-מציצנים בלבד במקרים פרטניים שלא מקנים כלים לאחרים. אנו רק חוזרים ומבינים כי הנוער הוא רע, הוא זקוק לשינוי ובמהרה.

פורסם באתר טי-וי ישראל