תיאטרון הסיפריה שליד בית צבי מציג את "צמר" מחזה לשני שחקנים מאת ויליאם מסטרוסימון. זהו דו שיח ארוך מענין ומלא תהפוכות בין שני אנשים צעירים שנפגשו במקרה ומנסים להתקרב ולאהוב.

הוא-קליף, נהג משאית קשה יום בודד המנסה לצאת מבדידותו ולמצוא אהבה כנה. היא קופאית בחנות ממתקים הצמאה לאהבה למגע של גבר אך בישנית, עצורה, מיוחדת במינה בהתנהגותה הנעה בין הרגש החבוי בה עמוק והרוצה להתפרץ לבין הרתיעה מהתקרבות ממשית עם גבר.  

למרות שההצגה נמשכת כשעה ועשרים ללא הפסקה והיא בעצם חטיבה אחת, אפשר בכל זאת לחלקה לשני חלקים. החלק הראשון עד שקליף חוזר בפעם השניה אל הבחורה היא נראית כמלל בילתי פוסק  לא מענין במיוחד והייתי אומר אפילו משעמם.

המשחק של קליף-דניאל רוטנברג נראה כלא אמין הוא נשמע כאילו מדקלם סתם מילים בקצב מסחרר. אך עם חזרתו לדירה התפרצותו והמשך ההצגה מעולים. הבימוי מתעורר ויחד עמו ההצגה. יש קצב, יש ענין וההצגה הופכת למרתקת ומעניינת עם משחק טוב מאוד.  

קליף מגיע לדירת הבחורה בהזמנתה. הוא מצפה לחום, להתקרבות, ליחסים, לצאת מבדידותו ולהעביר ערב עם מישהי. אמנם הוא נתקל ב "קרח" בהתנהגות משונה לא מקובלת אך לא נראה מיצידו כל נסיון להראות זאת במשחקו. חסר הרגש ,חום. יחסו מנוכר. כל זאת כאמור בחלקו הראשון בלבד.בחלקו השני הוא מצוין.  

אפריל לוינשטיין- הבחורה עיקבית לאורך כל ההצגה. היא אמיתית. בהחלט משונה וחריגה ,מלאת תסביכים וחששות ומרשה לעצמה להביע את רגשותיה ולתת להם פורקן כאשר היא לבד בלבד. למרות נסיונה הרב בהזמנת בחורים לדירתה, דבר שמתברר לנו לבסוף ונרמז בשם ההצגה היא נשארה בחורה החוששת כנראה מליצור יחסים תקינים מקובלים וממושכים עם בחורים.

יש סימליות רבה בין הגירודים שיש לה בגב המפריעים לה לחיים תקינים וכנראה נובעים מהמגע עם בחורים או לפחות חפץ מהם, לבין יחסה אל קליף והקרירות שלה כלפיו-פחד הנובע מיחס חם עם בחור.  

התפאורה -זאב לוי דירת רווקה צנועה פשוטה וקומפקטית סבירה בהחלט. הבימוי -עוזי אדם חסר מעוף ויותר מדי סטאטי בחלקה ראשון של ההצגה. מתקבל כמילים ועוד מילים ללא  גוונים, ללא הפסקה, ללא ענין מיוחד. בחלקה השני מעולה. המוסיקה של אפי שושני טובה ומוסיפה הרבה.  

לסיכום אפשר לומר כי היה משחק מצויין של שני המשתתפים עם ההסתיגות כאמור.

לראות או לא לראות: הצגה יפה, חזקה, מרשימה. מראה את הניכור ביחסים בין שני בני אדם כל אחד מסיבותיו הוא.