ביקורת: הנשים של ג'ייק – קומדיה מרגשת של ניל סיימון – בית צבי

מאת חיים נוי

"הנשים של ג'ייק" , העולה בבית צבי ברמת גן,  היא קומדיה מרגשת פרי עטו של המחזאי הנודע ניל סיימון . המחזה מוצג לראשונה בישראל ואיננו מוכר כשאר מחזותיו של סיימון. "הנשים של ג'ייק" עלה בבכורה עולמית בשנת 1990 , ולאחר תקופת הרצה הוצג בניו יורק כ-450 הצגות. 6 שנים לאחר מכן, הופק לסרט טלוויזיה בכיכובו של אלן אלדה הידוע, שכיכב גם בהצגה המקורית והיה מועמד לפרס הטוני על משחקו.

למעשה, ההצגה אינה מאופיינת כשאר מחזותיו של סיימון. העלילה עוסקת בסופר שנישואיו השניים עומדים על סף פירוק והוא משחזר את כל הרומנים שלו עם הנשים בחייו והן קורמות לדמויות ממשיות ומתרוצצות על הבמה בדמיונו ובמציאות. העלילה חושפת , כי ג'ייק כבר היה נשוי בעבר ואולם אשתו הראשונה ג'ולי נהרגה בתאונת דרכים, משאירה לו ילדה כבת 12, המעודדת אותו להינשא לאשתו השניה , מגי.  הנישואין הללו יודעים עליות ובעיקר מורדות ובשעת האמת,  חולפות על פניו כל הנשים בחייו , והוא בוחן היכן שגה ואיך היה שואף להמשיך את דרכו.

עיקר המטלה היא על שכמו של שי לוי , המגלם את ג'ייק ואינו יורד מהבמה לכל אורכה, עמוס בשנינויות לשון ובמונולוגים רבים, ובדו שיח עם כל מי שאפף אותו בעבר ובהווה.

שי הוא שחקן מוכשר, המצליח לדלג על המהמורות והמשוכות והתוצאה היא משחק דרמטי , טעון ומוצלח.

רותם מלר המצוינת מגלמת את מגי, אשתו העומדת לעזוב את הבית בשל פרשת אהבים, שולית, לדעתה, והמביאה להצגה יכולות תיאטרליות מרגשות מאוד.

טל צ'רנובסקי מגלמת את קארן, אחותו, המנסה להאיר את דרכו בעצות שהיא שולפת , חלקן מדוד הפופ קורן שהיא בולסת כל העת. טל מגישה משחק מקצועי נהדר.

הדר ברנשטיין מגלמת באורח יפה מאוד את מולי, בתו בת ה-12 וענת שרון מגלמת בצורה טובה מאוד את מולי בגיל 21. הן מתמודדות נהדר עם התפקידים הקוטביים בגיל .

אליה בר נהדרת בתפקיד ג'ולי אהבתו ואשתו הראשונה שלא זכתה להגיע לגיל 33. משחקה הוא מרגש ומעולה.

חן יוסף מצוינת בתפקיד הפסיכולוגית של ג'ייק, אדית. חן שולטת ברזי הדמות ומדגימה דמות חצי קריקטוריסטית במשחק משובח מאוד.

אסתי אסרף מעולה בתפקיד שילה, אחת מאהובותיו של הסופר. היא שוצפת במשב רוח על פני הבמה ומשחקה הוא נפלא. כובע הנוצה מצטרף לכובע הזוי אחר שחבשה בהצגה אחרת.

הקטע שבו כל הנשים עוברות ביעף על פניו של הסופר, ושעוצב בידי רותם מלר, הוא פנינה של סצנה.

הסיום הוא כצפוי ומהווה אקורד נוסף להצגות השנונות של ניל סיימון.

מיטקו בוזקוב ביים את ההצגה בטוב טעם ובהקפדה על איכות תיאטרלית. התרגום של דורי פרנס הוא עכשווי ורהוט. דניאלה מור עצבה תפאורה מוצלחת מאוד ובה משרדו של הסופר ושם ארונות ספרים ומדף ספרים ענק התלוי מקצה אל קצה. מאיה ארבל עצבה את התלבושות הנפלאות. אורי מורג עצב את התאורה הנאותה.

הצגה בלתי מוכרת בארץ של ניל סיימון מוצאת לה עדנה ונחת והיא בהחלט מעניינת, קלילה ואפילו מרגשת.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צילום- יוסי צבקר