מר ישראל ישראלי, מרחוב ראובן ברקת 28\54 חולון, העביר לעיוני את טיוטת סִפְרוֹ בְשֵׁם "נאג'י" שפירושו בערבית "נִיצֹול" שהוציאו לאור בהוצאה אישית בשנת 2010 (ראה הביקורת על הספר בסוף המאמר).

הסֵּפר בן 393 עמודים, גְּדוּשֵׁי תיאורים ואירועים, מִמַּהֲלךְ חַיָּו בעיראק עד עלייתו ארצה. מעֵין תַּסְריט פנוראמי אודות חייו, כְּבן אחת השכונות של עַמְּךָ ישראל הַלֹּא אֲמִידים בבגדאד. הוא חי בתקופה "פרוּעָה ונוֹטֶפֶת דם, בְּחייהָ של הקהילה הבבלית, תקופה שחוֹתֶמֶת אלפיים ושש מאות שְׁנות גלוּת ארוכה, מַשְׁפילה וּמְבַזָּה."

בַּמבוא של דִּברי המְחַבֵּר, מֵעיד הוא, כי בְּסֵפר זה מְתעֵד הוא "את סִבְלָהּ ולְבָטֶיהָ של הקהילה היהודית בבבל, את יְמי החול שלָּהּ ואת מוֹעֲדיהָ, את צִפיּוֹתיה וערְגָּתָהּ לְציון". כַּמּובן, גם את הסֶּבל והרְדיפוֹת וכִדְבָריו: "הגּלוּת אינהּ אלא יער פּרא, הרוחֵשׁ עֶדְרי טורפים צִמְאי דם, מי שאינו שַׁייך לעֶדר, נִטְרף ונֶעֱלם".

הסֵּפר הוקדש לְיֵאן, ניצול שואה שֶׁשִּרת עם המחבֵּר בארץ ביחידת הג"א. המחבר הקדיש לו פרק מיוחד בעמודים 11-13 וַאֲשׁר גם הוא כמו המחַבֵּר נקלט בישראל שֶׁכִּנְּסָה את הניצולים אֶל חֵיקָהּ.

בְּטרם יפנה ישראל ישראלי לַפּרוֹזָה, הוא פָתַח בְּשיר מחורז ויפה, לא מנוקד בְּשֵׁם: "עַל אַדְמַת גָּלוּת" שאצטט מִסְפר שורות ממנו:

"עַל אַדְמַת גָּלוּת, יְלָדַתְנִי אִמִּי וָאוֹמָר הִיא בֵּיתִי וּמֶרְחַב עוֹלָמִי

קְרָאתִיהָ מוֹלַדְתִּי, קְרָאתִיהָ הוֹרָתִי, בַּבַּת עֵינַי וְאֶרֶץ תִּפְאַרְתִּי" 

ישראל ישראלי, כְּמי שהאמין, תְּחילָּה, בַּקומוניזם, סָבַר כי הוא עִם אחרים יְשַׁנּוּ את המשטר בעיראק ולבסוף, כַּמובן, התאכזֵב כִּי:                                                   

"הִיא נָדָה לִי, וְהִיא בָּזָה לִי, קְרָאַתְנִי נִבְזִי, קְרָאַתְנִי בּוֹזְזִי

"גֵּר אַתָּה נָכרי, אֵינְךָ דַּמִּי וּבְשָׂרִי  הֶם נִקְּרוּ אֶת עֵינַי וְעַקְרוּ שִׁינַּי, 

קָרְעוּ אֶת לִבִּי הֵמִיתוּנִי בְּאִבִּי..." 

והמסקנה ברורה, יש חובה לנטוש את הגלות!   

ספר עב כרס זה, בן שמונים וששה פרקים, מקיף את חיי המחבר מאז ילדותו עד עלייתו ארצה. הוא סִפור מאלֵף של עולם שהיה ונָגוֹז וטוב שישראל ישראלי המכונה נאג'י הנציח אותו. 

בפרק הראשון "ארץ חסְרת רחמים", מדגיש המחבֵּר את הפער בין אוכלוסיית בגדאד לבין אוכלוסיית הקהילה היהודית האוטונומית ושתושביהָ לָרוב, גרו בשכונות צפופות, ואשר הייתה מונהֶגת על ידי מִמְסד רַבָּני קפְדָני. קהילה שֶׁשָּמְרה מסורת אבות, ותמיד ציפתה לגאולָּה בְּארץ האבות.

השכונה בהּ גר נאג'י הייתה שכונת עוני, בה הגברים הם השולטים והאישה במעמד נמוך ושפל.

בפרק "בשחר ילדות", מסַפֵּר נאג'י, את חוויותיו כילד שלמד שנה בחדר ושינֵֹן בְּרָכות , קריאת שמע, בִּרְכת השַּחר, בִּרְכת נטילת ידיים וְשִׁנּון זמירות שבת, המשיך את לימודיו בבית הכנסת אצל הרבי ובבית הספר, תוך פירוט שיטות הלימוד, סִדְרי ישיבה ושיטות ענישה שהיו אז מקובלות.

בפרק מיוחד, מתאֵר נאג'י את טקס פדיון הבן של אחיו הבכור כפי שסיפְרָה לו אמו. הוא מסַפֵּר על העדֵר טיפול בְּמחלות ילדים, לרבּוֹת מחלוֹת עיניים, אז גם נהגו לתת  תרופות לא בדוקות כפי שקרה לאחיו שסבל מלקוּת ראיה. כמו כן, מתאר על עיוור אחד שָלָּמַד בבית ספר לעיוורים שהקים הנדיב אלעזר כּדוּרי,  בו לימדו כתב ברייל וכן לימדו שָׁם גם נגינה על כינור. 

בפרק "עקיצת עקרב",  מתאר נאג'י את שפע העצות העממיות של הנשים היהודיות בשכונה, להתמודד עם עקיצות ואפילו לא פסחו, על ביקור אצל רבי צדיק שהיה מפורסם בתפילותיו וסגולותיו המרַפְּאוֹת, הוא הִרְבּה לכתוב פתְקָאות לריפוי. 

המחבר יודע שלא כל יהודֵי עיראק היו אמידים וְחַיֵּי העניים היו שונים מאוד מאלה של האמידים.

נאג'י האריך בתיאור החיים בשכונה בימי חול ובימי חג, שמרבית המוצרים של הלבשה, ריהוט הנעלה, מאכלים, היו תוצרת בית ידנית. בתיאורו לא פסח על מתים ומקוננות שגרמו לנשים להזיל מְטר דְמעות בבית המֵּת ובבית העלמין.. הבוגרים הסבירו את משמעות המָּוֶת לילדים בְּכךְ שהגוף נקבר וּמִתְכַּלּה אךְ הַנְּשָׁמה נוֹסֶקֶת למרומים.

בפרק "גינתי התּלוּיָה", נאג'י מתאֵר הווי ילדות בבית הספר "מְנַשּׁה צָאלח" בכיתה השלישית, ואיך נהנָה מן הגינה התלוּיה שֶׁבָּהּ החֵלוּ לנְבּוט צמחים שֶׁשָּׁתַל, אך לרוע מזלו, קטטה שפרצה בין שני נִצִּים, אחד יהודי ויריבוֹ מוסלמי, החֵל האחרון לתְלוש בְּחרוֹנוֹ את שתילי הגינה וְהפָכָהּ לִשְמָמָה, ואף על פי כן, הוא מתאר את תקופת הילדות כתקופה הנעימה בחייו. 

בפרק "עלילות על הגג", סיפר נאג'י על עלילות שונות שלא אפרט אותן, כדי לאפשר לקורא לעיין שם. כמו סיפורו של יוסף החייט שֶׁסִפֵּר אודות הַשֵּׁד שׁרָאָה בלילה ועוד.

בפרק "עקירה ונדודים", סיפר אודות מצוקת הדיור והעָלוּּת הגבוהה של השְׂכּרת חדרי מגורים. ואיך משפחות מרובּות ילדים, הָיוּ נדְחסות במקומות צרים ומעיקים. כי שָׁם בעירק, כל אזרח 

לעצמו וכל אדם וגורלו. החיים מובטחים, רק לחזָק הַשּׂוֹרֵד. הַנִּרְפֵּה, יָמות וְיִכָחֵד ולאיש לא אכְפּת. ובאשר למצוות ולצווים הדתיים, כמו הנחת תפילין, הוא אומר שכאדם נָאוֹר הוא 

 מתייחס אל התפילין בחולין "התפילין אינם אלא עור של בהמה שחוטה". ובמשך חייו ישראל ישראלי – הוא נאג'י, אומר שהבין את מחדָלֶיהָ של הדת. והוא אומר במפורש בעמוד 100 "בְּתוך 

תּוֹכי האמַנְתי כי האלוהים של בני ישראל שהוציאם ממצרים, הוא אל שֶל מדְבּר ...הַמּצְווֹה על פי הבנתי, הם צִיוויִים של מעשים טובים המטיבים לזולת במצוקותיו. האלוהים אינו במצוקה שֶזּקוק ... לחַסְדי אדם ולמצוותיו, הנחת תפילין והתעַטּפוּת בְּציצית עם תְּפילות החנופה וההתרַפְסוּת, הם צווים של הֶעבר ואין בּהם שֶׁמץ של מִצְווּת .." קְבִיעוֹת קשות לאיש ירא שמים שקורא קביעות כאלה. כי לדעתי המחבֵּר התְעַלֵּם מלהבין את הסמלים של הדת ומשמעותם, הרי באותו טיעון שלו, אפשר להגיד מהו דֶּגֶל? בסך הכול חתיכַת בַּד. ולא כֵּן הוא. דְּבריו אלה לָבטח מקוממים מאמינים ואפילו אם מישהו יכול להכריע כי יש שֶׁמץ כלשהו של הגיון בדבריו. 

בפרק " הנביא יחזקאל", מסַפֵּר נאג'י שבחג השבועות נהגו היהודים לעלות לקברו של יחזקאל הנביא הקבור בכפר אל צ'פל. הוא ביקר אישית שם עם בני משפחתו. ואני עזרא מורד, ממליץ לקרוא פרק זה בספר מפאת חשיבותו ההיסטורית.

כמובן, המחבר תיאר את הֲכנת הַקּאהִי המאֲכל הטיפוסי של חג השבועות כמו- כן תיאר את תיקון ליל השבועות, כפי שנהוג בעיראק, לילה שלם של לימוד תורה עד אור הבוקר.

בפרק "הִתְאהֲבוּת בּשׂר על הגג", פותח המחבר במשפט: "גג ביתנו היה כל עולמנו ובו מצאנו מחסה ובו נהגנו לפוּש הרְחק מפגעי החיים שלא הטיבו עמנו כילדים וכיהודים." אם כן הגג הוא נופש, מגרש משחקים, אולם קריאה, אתר להכנת שיעורים, ובהמשך מפרט מתוך ניסיון אישי, לרבּוֹת העפַת מבָּטִים אל בחוּרה שאהב.

בפרק "ביה"ס התיכון שמש", המחבר מעיד כי "העולם בו נולדתי וגדלתי היה עולמם של אביונים , עלובי חיים ומוכי גורל", אך הכמיהה ללמודים ולהשכלה הייתה עזה. ואפילו שהוריו היו עניים, הם  שלְּמו בעבור הלמודים מפאת חשיבותם להצלחת בנם בחיים. בהמשך, מתאר נאג'י את בית הספר ואת האווירה בו ואת החיכוך עם בני העשירים שרצו להצטיין בל יאכזבו את הוריהם, ופה בבית הספר, חלק מהתלמידים נֶחֱשְׂפוֹ לתעמולה קומוניסטית.

בפרק "פרעות ומות – אל פרהוד", מספֵר נאג'י שמרבית עַמּי ערב במזרח התיכון, אהדוּ את הנאצים, בעיראק. ההמונים איימו יום יום: "יומכן יבוא כאשר הגרמנים יגיעו!" המרד נגד בית המלוכה פָּרץ ב- 1941 האנגלים מהרו לדכֵא את המרד ולפני כניסתם לבירה בגדאד ההמון פָרַע ביהודים. ישראל ישראלי מספֵר על סבל אמּוֹ וכנער פָּסַק: "זו הפעם הראשונה והיחידה אשר בהּ ראיתי את אבי בָּאוּמְלָלוּתוֹ ובחוסר האונים שלו" והוא ממשיך ואומר: "בעיראק אנחנו יושבים מלפני בוא האִסְלם כְּאלף, שנים ויותר ואולי מיום הולדת אברהם אבינו, השתקענו בה ...והם רואים בנו נוכרים." הוא מתאר את אווירת האֵמָה והפחד ומסַפֵּר על אינוס צעירות, שׁוֹד, רֶצח וביזָּה. בְּפרק נוסף "בנותינו לשלל", מתאֵר את הזוועות שֶׁעָשׂוּ הַמּתְפרְעים ביהודים.

בפרק "וסָרָה יִראַת אלוהים", מְציין המְחבֵּר שֶׁרק מעט מוסלמים הגֵנוּ על היהודים. לעומתם היו ידידים שבּגדוּ והפכו לאויבים. לא מעט שלְּמוּ שוחד לשּׁוטרים שֶׁיגֵנו עליהם. הוא מסַפֵּר על חלום בלהות שחלם עקב פרעות אלה, חלום מבְעִית שסִפֵּר לכל בני הבית. פרעות אלה, הפרו את אמונתו של המחבֵּר באלוהים "רק אז, ידעתי כי אלוהי היהודים הוא אלוֹהּ סרק.." גם מלך המשיח לא הראה סימנים לעזור. ועל פי האמונה הדתית, הקורבן הופך לאשֵׁם, כי מפְני חטאינו גלִינו מארצנו..." דברים לכול הדעות קשים ומעיקים. 

בפרק "אהבתהּ של ורדה", המחבֵּר מביא לדוגמא את אירוסיהָ של ורדה שהייתה מאורסת לדודהּ שלמה, הגדול ממנה בעשר שנים. חבריו הקניטוהו והיתלו בו באומרם המתחתן עם בת אחותו כאלו התחתן עם אחותו, לכן, לְהפֵר את ברית הנישואין, אף כי ורדה עדיין הייתה בתולה. לכן, כדי לנתֵּק את ברית הנישואין' נדרש שלמה להכפיל את המוהר, בסך 150 דינר – אז הרבה מאד כסף, רק כדי להִפּטר מרוֹזָה. בפרק זה הביא עוד דוגמאות של נחיתות האישה ובעיקר המוסלמית. אישה נואֶפֶת דינהּ מות. 

בפרק "רוח רעה ושמה דיבוק", המחבֵּר סיפר על טיפוּל עממי באישה שֶׁאִבְדָה את שְׁפִיּוּתָהּ והטיפול בהּ נעשה בדרך פרימיטיבית של לְחָשׁים ושבוּעות. חכם יהודה לא הביא לאישה זו מָזוֹר ולא הצליח להוציא את הדיבוק מגופהּ. התיאור משְׂתָּרֵעַ על שבעה עמודים.

בפרק "הרבנות במבצר עַוְלוֹתֵיהָ",  המחבר נאג'י לוקח אותנו לרחובות של שכונות בהן גרו יהודים בבגדאד, למשל שכונת אָבּוּ אֶל סַעְד, שָׁם מצוי ביה"ס "מנשה צאלח" בו למד נאג'י, כן מצוי שָׁם גם בית הספר לעיוורים לבנות ובית הספר אליאנס ובית הכנסת על שם זילְכה. 

בבתי הכנסת שנוהלו על ידי הרבנות, חילקו לקראת החגים תלושי מזון לעניים וההמולה רבה. נאג'י קובע שהרבנות שלטה ביהודים ביד רמה בכל שטחי החיים, "בחיינו ובמותנו". דעתו על הרבנות הינה שלילית והוא יוצא נגד עיוותי דין, למשל במקרה של נזימה שבעלה התעלֵּל בהּ בליל הכלולות, לכן ברְחָה לבית אביהָ, מבלי לשוב אל בית המתעלֵּל. הבעל סרב לתת לה גט, ורק בהתערבות מְנַשֶׁה אָבּוּ אֶל חַק , הוא ששכנע את הסרבן להתפטר מאשתו, ואז הואיל הגבר לתת את גִּטָּהּ. לא פעם אומר נאג'י יהודים יצאו להפגין נגד הרבנות. 

בפרק "מָתֹק ומְרוּרִים", סיפר נאג'י שהעם העיראקי  סָבַל לאורך דורות  מרוֹדָנוּת ומֵערִיצוּת , לכן רבים מבְני העם העיראקי נשְׁארו בּוּרים וחסרי השְׂכּלה, חירות הפְרט נרְמְסָה, וְהַנֶּחֱשָׁלוּת פָּשָּׁה בְּקֶרב העם, לפיכך, העצבוּת הינה טבועה בְּנפש ההמונים ואפילו בנגינה ובַשִׁירה.

ובאשר ליהודים אומר נאג'י "נדחקנו אל רובעים אשר היו לנו מעין מחנות הסגר, שָׁם התבַּדּלנוּ משְׁאר האוכלוסייה". היהודים כידוע  סיגלו לעצמם שפת דבור ערבית בלהג מיוחד האופייני להם בלבד, השֹּונה מן הלהג המוסלמי או הנוצרי, אף כי רבים מהם כולל נאג'י, היו בקיאים גם בלהג המוסלמי, מלבד הערבית הַפוּצְחָה, שלָּמְדו בבתי הספר.

היהודי הממוצע, חי בפחד מתמיד מפני הגוי "יהודי בבל לא היו בניהָ של בבל" חייהם הפכו למסֶכֶת של מַאֲמצֵי הישּׂרְדות. הם היו כנועים, חיים לרוב בצפיפות, חיים במעין אוטונומיה נפרדת מן הגויים סביב, ואף על פי כן, היהודים מצאו להם  מקומות בילוי ואזורי שעשועים, בְּ "אֶל גַ'זרָה –  אי בנהר - בחגים ובמוצאי שבת, לאכול שם דגים "סַמַךּ מִסְגוּף" לשכוח את צָרוֹת יְמי החול וקְשָׁייהם.

בפרק "דתי ודעתי", בניגוד להמוני העם המוסלמים,  היהודים ידעו קרוא וכתוב הן בכתב רש"י  הן בכתבי הקודש, מלבד הַדְּבֵקוּת בּרָצוֹן לרכּוש השְׂכלה, על מנת להיות פָטוּרים מִשֵרוּת צבאי, הֲרי מי שסיים בקלוֹרְיָה, היה פָטור לפי החוק משירות צבאי. היהודים שָׁמרו את הלכות הדת היהודית, אך לא בקנָּאוּת יתרה. וללא הקפדה יתרה. לרוב לא חבְשׁוּ כיפּוֹת, אך בַּבּוקר הניחו תפילין, ובעיקר הקפידו להתפלֵל בשבת. האישה שמְרה מרְחק מפני הגבר בימי נידתָהּ. הדליקה נרות לקראת שבת, שמרה על צְניעוּתָהּ, אך לא הסתירה את חלקי גוּפָהּ, נְשׁות העשירים גם התגנְדרוּ.

נאג'י תוהה אודות האל ותוהה מדוע האל ברא גויים שונאי ישראל ומדוע ברא בעלי חיים טורפים.

בפרק "תכלה שנה וקללותיה", תאֵר את ראש השנה וההכנות לקראת חג חשוב זה, בו לבשו בגדים צחורים ונעלים לבנות, עסקו בתפילות ובתחנונים, הביעו בהן את אפסות האדם לעומת האל. נאג'י תיאר את אווירת החג, הקידוש וסעודת החג. נאג'י גם מביע את דעתו הספקנית אודות משמעויות הברכות.

בפרק "ימי הסליחות", מביע נאג'י את התפעלותו בהיותו ילד מימים אלה, אז היה תמים ולא שאל שאלות. "אמי הדליקה נרות נשמה לזכר מתיה, בבית ובבית העלמין" ובהיותו כבר בוגר

 וספקן הוא שאל, מה הועילו נרות אלה לנשמות? והיכן נמצא העולם הבא?". "אני איש עובדות המאמין במציאות המוחשית ולא מניח הנחות סרק שאין להן אחיזה במציאות." האיש אם כן, נמצא קרוע בנפשו בין מסורת, מנהגים ובין פקפוק ושלילת הדת. בין הרצון להועיל לעמו ולכלל האנושות לבין המציאות המרה בה חי ונושם. לוּ כל הגויים היו, הוא אומר, נוהגים לסְלוח, לבטח העולם היה נראה אחרת, טוב יותר. "התְפִלּוֹת לא גָּאֲלו את העם, מנהיגי הדת שִׁקְּעוּ את העם באפֵלת הגלוּת. המשיח בושֵׁשׁ לָבוא".  נאג'י חס אפילו על עוֹפות הכַּפָּרָה ביום הכיפורים, מאידך מפגשי התפילה שִׁמְּשׁוּ הזדמנות למפגשים וּלְהעמקת ההיכרויות.

לפני יום הכיפורים יצאו המוני היהודים לבתי העלמין לפקוד את המתים שלהם, לקרא קדיש ולערוך השְׁכָּבות. ומסביב קבצנים עניים ומרודים נֹקְשֵׁי קופות. תפילת כל נדרי ומנהג ההלקאה כשהשמש אוחז בִּרְצועה גומי ומלקה 39 מלקות בכל חלקי גוף המִתְוַדֵּה על חטאיו, וטבילה שלוש פעמים, וטקס הכּפרות, וסעודה מפסֶקת, וצום ותפלות, ותפילת נעילה ותרועה וארחה לשבירת הצום.

בפרק "אורות וצללים בצל הסוכה", נאג'י מתאר את החג בחיבה יתרה, תענוג היה לו לשבת בסוכה המקושטת, ובה סִפרי תְּפילה, מִשְׁנה תורה, אדְרא רַבָּא, אדְרא זוּטָא, קוֹבץ מעשׂיּוֹת, כיסא אליהו הנביא וארבעת המינים. בְּגג הסוכה תְּלויים רימונים למִסְפר בנֵי המשְׁפחה והישיבה בימי החג הייתה קבע. כן מתאֵר את ליל הושענא רבא ואיך הנשים ישבו ליד הסוכה להכין אטריות, כאשר הגברים היו עסוקים בדברי תורה.

בפרק "הכְּמיהָה להיות עַם", נאג'י היה מודע אודות החיים בארץ ושמע מפי מבקרים אודות החיים שם. אך כאמור, נאג'י היה קָרוע בין דתו, לאומיותו ואמונתו בקומוניזם כפתרון לצדק עולמי.

מעמד האישה

בפרק" איפה ואיפה", מתאר את נחיתוּת האישה לעומַּת הגֶּבר. לטענתו עוד בסיפור הבריאה בתנ"ך מסופר איך האישה הייתה תככנית שעשתה יד אחת עם הנחש להונות את בעלה  ובאשר למעמד האישה ולא רק היהודייה, הרי הוריהָ סִפְסרוּ בָּהּ וְלָרוֹב מפְאת העוני, המצוקה והעְדר נדוניה, מסרו אותָהּ כְּנָזם לְאף חזיר. בליל כלולותיה היא חייבת להוכיח את דם בתוליה, אחרת מוכְרֶזת כמורֶדת שתסולּק עם גט ועם שֵּם רע שלא יסֻלּח להּ לעולם.    

בפרק "חַמּוֹת כלענה", מתאר נאג'י יחס אופייני של כלה לחַַמּוֹתָּהּ, ואת טֶקס יום ג' לִכְבִיסה, סיפֵּר על מאֲכלים, על אמוּנות עממיות ועל טְקסים למניעת עין הרע ולנטרוּל שֵׁדִים. לבטח זו עדות אוטנטית חשובה, שמפיצה אור, על חיי יהודים מן המעמד שמתחת לבינוני בשכונות בגדאד ובעיראק ככלל.

ועוד, ישראל ישראלי מסַפֵּר אודות סֶרח דודתו שהייתה ילדה, עִמָּהּ שִׂיחֵק כְּאלוּ הוא בַּעל והיא אישָׁה, אךְ היא סירבה לקַבְּלו, כְּבַעל  אפילו בְּמִשְׂחק, בטענה שבעלים מַכִּים את נשותיהם כמו שאבא מַכּה את אימא.

האישה היהודייה הממוצעת הייתה עסוקה כל היום בגידול הילדים, בכביסה, בניקיון, באגירת נפט למאור, בהכנת גבינה, ריבה, חמאה, בהכנת יין ובקניות.

על מעמדהּ של האישה היהודייה, הוא כותב: "האישה היא קניינו של הגבר כּחמורו, כְּשׁוֹרוֹ. בַּעֲלוּתוֹ עלֶיהָ שְׁמורה ומאושרת בתעודת הנישואין הניתנת לו בחתימת הרבנות הראשית".

מצב זה עדיין שריר וקיים גם בימינו ולא הרבה השתנה. 

גם בפרק "הַקַּלְפן", המחבר מבליט הווי של קלפנים, מפריחי יונים או רועֵי זונות וכפי שכּונו בפי העם: קָמַרְצ'י ,מְטִיִּעְ'צִ'י וּגָחַבְּצִ'י. התנהגויות של גברים שהרְסו משפחות וגרמו לפירוד ולסבל ולעתים עד כדי סכינאות.

עד, כַּמּה תקופת הילדות היא תקופה יפה יחסית אצל כל ילד, הרי לגבי נאג'י הוא ישראל ישראלי, תקופת הילדות הייתה גם תקופת סבל שֶל עוּלם אלִים ובפרט מִצּד האוכלוסייה המוסלמית.

מאידך, תקופת החגים אצל היהודים הייתה מעניינת, אף כי החיים לא היו כמוֹ היום, בְּוַדּאי ללא רדיו, טלוויזיה, טלפון נייד או מחשב. מה עוד, שֶׁבּבָתֵי העניים, לא היו מזגנים או מקלחונים. למעלה מזה, היחס אז אל הילד היה נוּקְשׁה, ולא גְּדוּשׁ אהבה וחיבָּה כְּמו היום. הילד לרוב גָדל כְּצמח בר, התְמוֹדֵד ללמוד ולשְׂרוד, ורק למיעוט בָּרֵי מזל היו רִגְעי אושר והנאה מרובים.

ימי החגים שידרו לילדי היהודים שמחה. שהרי מרבית יהודי עיראק היו דתיים אך לא פנאטים בְּדתִיּוּתם. ההורים הבוגרים לרוב, נשמעו לרבנים שבדרך כלל לא נבחרו, אלא בלטו מתוקף ידענותם בהלכות התורה. הרבנים הם שהתירו והם שאסרו ומרבית היהודים נשמעו להם. 

בפרק "לילות הקיץ" היטיב ישראל ישראלי לתאר לילות אלה אשר חומם היה חגיגה לחרקים, לרמשים ולנחשים שטיפסו לרוב ללא הפרעה על הקירות הטחובים של הבתים.

כמן כן, תיאר את תַּהֲלוּכַת העָשׁוֹרָה של השִׁיעים שָׁחָלָה מִדֵּי שָׁנה בְעשִׂירי של חודש מוֹחרם המוסלמי. התיאור צבעוני ומפורט. כמו כן היטיב לתאֵר את תַהלוּכת הכְּלוּלוֹת של החתונה המוסלמית.

בפרק "מחזיונות הרחוב", תיאר את ההמולה, הפשטות, הזוהמה, רחובות שבבוקר של כל שבת, גָּדְשׁוּ אותם היהודים בְּלכְתם אל תפילת שחרית. וכן לשמיעת דְּרָשַׁת הרבִּי. 

ישראל ישראלי מסכם את דעתו, על החברה שבּקִרְבהּ הוא היה חי במלים אלה: "החֶברה

האנושית בקרבה חייתי, דָּמְתה לְעדר של אַיָּלִים מבוהלים המתרוצצים במנוסה תמידית, במרחב מישור אין סופי, ללא מטרה וללא תכלית, פרט לתכלית הקיום היומיומי..."והוא ממשיך:" חוק המִּדְבר שוֹלֵט בָּהּ, והזְּכוּת לחיים ניתנה לחזק נְטוּל המוסר הַשּׂשׂ לִדְרוֹךְ על גְּוִיּוֹת האחֵרים.."

תאורו של ישראל ישראלי בספרו זה נאג'י מדויק ומפורט ומבוסס על חוויות אישיות.

בפרק "חאן המהגרים" המְסַפּר מתאֵר חָאן, מבנה שהיה מעין בית מלון לאכלוס אזרחים הוא דָּמָה לשמוּרָה פרטית, בהּ גָרו גם יהודים מכורדיסטן עם לבושׁם הססְגוֹני, טקְסי שִׂמְחתם וריקודיהם. כאן בחאן, אין פרטיות, בחדריו גרו משפחות עניות ומרובות ילדים שהגברים שלטו בנשים ללא מעצורים. 

בפרק "אַבּו סֵיפֵין", מסַפֵּר ישראל ישראלי על שכונה ידועה ומפורסמת בה גרו יהודים בבגדאד כּונְתה כך משום שתושביה היו קשוּחים ולעתים אלימים. "אבו סיפין" פירושו בעברית "בַּעל הַסּיִף הכָּפוּל" שכונה עלובה תושביה יהודים חלְכָּאים המפורסמים בִּתְעוּזָתם.

הגברים בשכונה עבדו בניקוי ביבים, צחצוחי נעליים, פשיטת עור בהמות, וחלקם סחֲרו בצאן, הנשים היו משוחררות ועצמאיות, ומוסלמים לא העזו להיכנס לשכונה זו.

בפרק "תיקּוּן כָּרֵת", מסַפֵּר על ההווי היהודי המסורתי, למשל המנהג של תיקון כָּרֵת שהוא ליל שימורים לקריאה לשֵׁם עִילוּי נִשמת הנפטר במלאות שנה למותו. על השולחן ערמות סיגריות, כוסות תה ,והַלוּקְס מאיר על ספרים שקראו בהם תרי"ג מצוות ובהטעמה וקריאה בסֵפר הזוהר ועוד וסעודה ופרות לברכה. ואחרי חצות אֲמירת וידוּי והַכָּאָה על חטא. וקינה על נהרות בבל, ותפילה לבניין ירושלים.

ישראל ישראלי מסכם פרק זה באומרו: "כך תִּקְּנוּ בני קהילתי נשָׁמוֹת ...ולְאמִתוֹ של דבר תִֹקְּנוּ את נשמותיהם והאמינו כי בתפילותיהם מְתַּקְּנים הם את נִשְׁמות מתיהם.

בפרק "ניחוחות האביב", יש תיאור מליצי של משמעות האביב וחג הפסח לגבי יהודי  בגדאד. מספר שבועות לפני החג, קונים חיטה, ומקפידים על בְּדיקָתָהּ טְחִינתהּ, אפייתהּ, רכישת נעליים ובגדים, הגעלת כלים וביעור חמץ, ניקיון הבית. בכל הפעולות האלה היה למחבֵּר חלק בחוויות, כמובן ליל הסדר, האפיקומן, והתפילות. 

בפרק "חג החירות באין חירות", הביא את תיאור מסיבת הפסח, הטקסים, הספורים. חֵרות עם ישראל קשורה גם בהתעוררות הטבע באביב עונת הפריחה. והחג למעשה, גורס המחבר, הוא למעשה פרטי ואישי כל יהודי יצא משעבוד  לחירות.

ובימי חול המועד, התקינו המוסלמים בְּרַחבת שְכונת אבּוּ סיפין, נדנדות ומתקני שעשועים לבדֵּר את ילדי היהודים כמובן תמורת תשלום, וילד שלא היה לו כסף שִׁלֵּם באגוזים שנתנו לו הוריו והשמחה רבָּה. ובצאת החג, כִּבְּדוּ המוסלמים את היהודים בְּלחם, בפרחים, ובחלבה טרייה וירוקה. הם ברכו: שֶׁתּהֵא שְׁנתְךָ יְרוקה ובערבית: סַנְתַּךְ חִצְ'רָה.  

בפרק "בין המצוות והצווים", המחבֵּר מְתאֵר את היחס לאישה ואפלייתה על ידי הדת שהגבר מתפלל כל בוקר "ברוך... שלא עשני אישה" האפליה הורגשה בעיקר אצל השְכבות העניות. המחבר מביא לדוגמה את בעל דודתו שנהג לקלל את דודתו ומכה אותה.

בפרק "משחיז הסכינים", הוא מספר על מקרה בו היה בסכנת מות ובמקרה ניצל. ובפרק "הצניעות במערומיה" מסביר המחבר כי מפאת צפיפות הדיור לא היה אפשר לשמור על צנעת הפרט ובפרט של הנשים. הדרישה הרבנית שלא לחמוד לא ניתנת לְיִשּׂוּם כאן. 

בפרק "סוחרים ומחסורים" רבים ניצלו את המצוקה של מלחמת העולם השנייה להתעשֵׁר על חשבון ההמונים והמחירים האמירו בלחם, בבגדים, במצרכים והמצוקה גאתה.

בפרק "אהבת נפל" נאג'י מספר אודות אהבתו לנג'יה ואכזבתו. ומפרט ביחסי בנים ובנות אהבות ואכזבות. 

בפרק "ליל הקדושות", מסביר את התנגדותו העקרונית לזנות שהייתה חוקית בעיראק. אף כי בגיל אחד עשרי שודל לבקר שם אצל "הקדושות"

ויום אחד בחג האצ'חה המוסלמי, הוא חג הקורבן נאג'י וחבריו בילו במועדון לילה "אל ג'ואהרי" בו ביקרו אך ורק גברים שם הופיעה האומנית הזמרת סלימה מורד. האווירה במועדון הייתה רועשת ומבדחת והנה כשהופיעה סלימה עם הרקדניות ,הקהל התמקֵד רק בהן. מן המועדון פנו החברים אל המִֹידָאן ונאג'י נטָה אחר הרבים להתענֵּג. הוא מתאר את הזונות, לבושן, מבּעיהן, וכן השוטרים ששמרו על הסֶדר ושדאגו רק בוגרים יבקרו שם. נאג'י מעיד שבבואו "עוד היה בתול" אך החשש מפני מחלות הוא נרתע. "בפועל זה היה שוק ציבורי לסחר נשים פומבי בגופות נשים, עלמות, ממורקות ומטופחות".

בפרק "לחיי עמל", נאג'י סיפר על מעמד העניים אצל יהודי עיראק ועל מעמדם של  העשרים. מתוך ניסיונו האישי כבוגר בית ספר, לא בנקל מצא עבודה, כי באותה תקופה רוב אזרחי עיראק התפרנסו מחקלאות. הוא נקלט במשרד התחבורה, כמובן, בשני תנאים: הראשון, שיצליח במבחן, השני שיסכים לשַלֵּם את משְׁכורתו הראשונה כדְמי טִרְחה ולמעשה כשוחד. כמצליחן בעבודתו ובפרט ביחסו האדיב לעובדים הפך מעֵין יועץ להם גם בנושאים אישיים, הנה איסמעיל המוסלמי פונה אליו וּמְתַנּה צרותיו האישיות לבקש עצה כיצד יש לנהוג עם אשתו לעתיד שאמּו בחרה בעבורו כמנהג המוסלמי.

בפרק "הבערות ופורקנה", הוא מתאר הווי חיים של היכרויות , בגידות , וחיי זוגיות לקויים. כן הוא ציין שאביו היה בקיא בסיפור ספורים, וכל סיפור גם יש לקח לימודי.

בפרק "המודעות אל הציונות", מספר על התגייסות הנוער היהודי אל התנועה הציונית המחתרתית. ואף על פי שפער רב היה בין העשירים לעניים, הנוער הציוני חש שוויון בהתייחסות אליו. קמה ישראל ויהודי עיראק הזדהו במסתרים עִמָּהּ אף כי מאד חרדו לגורלם שמא ישובו פרעות הפרהוד של שנת 1941 שוב. לכן הצעירים התארגנו בארגון ה"שוּרה" תנועת ההגנה המחתרתית היהודית בעיראק. נאג'י תרם את אקדחו לארגון וכמוהו לא מעטים מבין היהודים ובלבד שלא עוד יפלו יהודים כקורבן ללא הגנה עצמית.

בהמשך מספר נאג'י על שידולי אמו שיְקבל נדוניה של אלף דינר, סכום אדיר אז מִבּת, שאמּו חפצה בה להיות כַּלּתוֹ אך הוא סרב. מאידך, עם מי שנאג'י תִּנָּה אהבִים אמו הקניטה את דייזי חברתו והייתה להּ לרועץ. כך נכנס נאג'י לדילֵמָה קשה בין הרצון לכבֵּד את אמו לבין תשוּקתו אל אהוּבַת לבו.

בפרק "אהבה במחתרת" מציין נאג'י שבחברה מסורתית שאין בה אפשרות למפגש בין זכר לנקבה דווקא שם האהבה פורחת אך במסתורין ועוצמתה מוכפלת דווקא בגלל האיסורים. המנהג קובע גזר דין מות על נואפת. המוסלמים דווקא הקפידו על ביצוע מנהג זה. ולעתים גם כך נהגו היהודים נאג'י מביא דוגמא לכך, רצח נערה שאהבה מוסלמי בידי אחיה בסכין.

ככלל, הצעירים בעיראק מאסו בשלטון העריצות, הפגנות פרצו שכונו בשֵׁם "אֶל וָתְבָֹה" צעירים רבים יצאו לרחובות רגוזים ומוחים כנגד השלטון. בהפגנות אלה השתתפו אינטלקטואלים, משוררים כמו אל ג'ואהרי שהספיד את אחיו שנוֹרָה בידי המשטרה. בהפגנות גינו את הבריטים ואת משתפי הפעולה עמהם. גם יהודים השתתפו בהפגנות אחד הצעירים אומר נאג'י קרא: "אנחנו יהודי עיראק בניהָ של אומַתְכם המפוארת ופֶלג מפִלְגי גופהּ הנצחי, על אדמתהּ גָּדלנו ותחת עפרהּ נקברו אבותינו. כאן אנו אחים לכם, כי אנו בְּשׂרְכם ודמְּכם. שְׁתַיִם מבַקְּשׁים רעתנוּ: בריטניה הַמְּשַעְבֶדֶת והציונות הפּושעת" השְׁתַתפות יהודים בהפגנות הדְהימה את הממשל שעד כה התייחסו אליהם כבני חסות. 

כמובן, כתוצאה מן ההפגנות הסוערות נפלה הממשלה ובמקומה קָמה אחֶרֶת של מוּחמד אֶל צָדִר, כך התְסיסה נרגעה. אך לא חלפו ימים רבים ושוב מהפךְ והַכְרָזָה על ממשל צבאי והסתה נגד הציונות, הקומוניזם ונגד היהודים.

בפרק "בהיכל הקומוניזם",  מספר נאג'י איך פוטר מעבודתו ובהשפעת אחד מחבריו נטה לקומוניזם. נאג'י מעיד שהכיר את ההיסטוריה של רוסיה הצארית, וקרא את יוצריה הדגולים: טולסטוי, מקסים גורקי, ודוסטוייבסקי וידע שהעם הרוסי משועבד לצארים, כמו כן, הוא למד על המהפכה הבולשוויקית ועל הלְאמת אמצעי היצור ואיך קָסְמה המהפכה לרבים בעולם. לכן נאג'י נלכּד לרעיון זה והחל להיפגש עם חבריו בתא, שָׁם אחד מחבריו הטיף לתורתו של קרל מארקס.

נאג'י, התוודע למושגים של פרולטריון, קומיסר, קומונה, קאדר מפלגתי, הון, כוח, עבודה, ניצול עובדים, קניין פרטי, נכסי מדינה, אמצעי יצור, הלאמה, מטריאליזם, קוסמופוליטיזם, מטפיזיקה ועוד. באחד המפגשים עם חבריו מהתנועה הקומוניסטית קיבל נאג'י את הספר של סטלין "האדם הוא ההשקעה" וכן, את ספרו של מרְקס "הקפיטול". אך נאג'י מעיד, כל זה עדיין לא גרם לו להיות קומוניסט ממשי, כי ידע שהשוויון בין בני העמים לא בנקל יושג. ויש גם דתות שמפרידות בין עמים ולאומים. מאידך, יָדַע כי אכן רק בישראל יהודי יכול להיות בן חורין ובחברה שוויונית.

בפרק" קִצָּהּ של הגלוּת", שהינה גזרה ולא בחירה. נאג'י אומר כי היהודים גרסו "מפני עווננו גלינו מארצנו". והוא ידע שגם צעירי הפלג הציוני ראה בקומוניזם אשליה שאינה ברת ביצוע בכל העולם. 

בפרק "הַדּת על סְדן הקומוניזם", אומר נאג'י כי יהודים ציפו לגאולה בדרך נס, אחרים אתאיסטים סברו שהגאולה תבוא דרך הקומוניזם ויהודים חילוניים, קבעו שהגאולה תבוא דרך הציונות, גם יהודים שֶנָּהוּ אחר הקומוניזם פקפקו, איך יהודי בן מעוטים יכול לשַׁנּות סִדרי עולם בעיראק ובעולם. יחסו של נאג'י אל הדת מסְתָּמֶּכֶת על זיכרונות ילדות אך מִשֶׁבָּגַר יָצא נגד המצוות של הרבנים. הוא תהא על מָהוּת האלוהים ונכנס לדיונים פילוסופיים לא קלים.

בפרק "תקוּמָה וימים של חרָדוֹת", מסַפֵּר על תקופת המאבק לתקומת ישראל וימי החרדה שאחזה בצבור היהודי. הוא אומר שנעמדנו במצבו של המלט "להיות או לא להיות?" יהודים לא מעטים הצטיידו באמצעי לחימה להגן על משפחותיהם, תבוסת צבאות ערב הבעירה את חמת ההמונים כלפי היהודים וההסתה גם באמצעי התקשורת הייתה ארסית. נאג'י מסַפֵּר על יהודי בבגדאד שעמד באותם ימים ליד בית קפה, והמוסלמי צועק: "הנה יהודי! הנה יהודי! בואו אחים בני מוחמד בואו בעקבותיו" היהודי, כמובן, נמלט  כל עוד רוחו בנפשו. כמו כן נאג'י מספֵר איך הועלה יהודי לגרדום.

בפרק "בין אשליה למציאות", נאג'י הושפע מן הסופרים הרוסיים שקדמו למהפכה כמו לב טולסטוי וספרו "מלחמה ושלום", אשר ממנּו לָמד שנפוליון לא היה אלא רודן נתעב ומאחֵז עיניים, אשר בְּשֵׁם הָרצון לשחְרֵר עמים, הוא שעְבֵד אותם בכוח הנשק. מספרי ויקטור הוגו לָמד כי השלטון עִוֵּר, כי הוא רואה את גונבי הלֶּחם המסכנים ולא את אנשי השְׂרָרָה השודדים את אוצרות המדינה. כַּמּובן, נאג'י לא רק אהב ספרים, אלא גם סרטים. נאג'י לָמַד מִספְרוּת המזרח שהגֶֹבר יודע לאהוב אך לא יודע להעניק אהבה לאהובתו. הוא הושפע מסופריהָ של מצרים כמו טָהָה  חְסֵיין, אֶל עקאד, נָג'יב מחְפוּז, אַחְמד שַׁוְקִי המכונה אָמיר המשוררים, כולם השפיעו על עמי ערב ונאג'י נהנה מקריאה בסִפריהם. הוא העריץ גם את שירתם של עַבְד אֶל וָהָאב, אוּם כּוּלְת'ם, לילָה מורד היהודית האהובה ופָריד אֶל אַטְרש ואחרים.

באחד משירי אום כולתום שָׁרָה: "לא בִּשְׁאִיפוֹת וּבִתְפִלּוֹת תוּשׂגנָה הַזּכויות, אלא יש לדעת, שהעולם שייך למְנַצְחים בַּכּוחַ".  "וַמָא נַיְל אֶל מַטָאלִבִּי בִּלְתַּמַנִּי וַלָאכִֹּן תּוּאְכָדוּ אֶל דּוּנְיָא עִ'לָאבָּא"

בפרק "גיחה אל המחתרת", נאג'י מספֵר על ההפגנות והסתבכות המפגנים עם השוטרים, מעצרים, ודאגה רצינית של משפחות העצורים היהודים שחלקם נכלאו בכלא אַבּו- עְ'רֵיב ואחרים בכלא  נִגְרַת – סַלְמָן. הוא פירט את התלאות של בני המשפחה כדי לדעת את גורל בניהם העצורים.

בפרק "המוכתר היהודי", מציין נאג'י בספרו זה, שלשכונות היהודיות בבגדאד היו מוכתרים יהודיים שנאמנותם הייתה כפולה הן ליהודי השכונה הן לשלטונות. נאג'י מְסַפֵּר על יוסף המוּכְתר הטוב שבִקֵּש מנאג'י לעזור בלימודי בנו ונאג'י עשה כן, לעומתו מוכתר אחר, בשֵׁם מֹשׁה היה רע. כי שיתף פעולה בעיקר עם השלטונות, מעין מלשינון, שאמור להסגיר יהודים קומוניסטים או ציונים לשלטונות. ובתקופת הבחירות הוא התערב לטובת מועמדותו של חָסָן-אֶל-גָ'מִיל כְּנגד ראש המפלגה הלאומית הדמוקרטית כּאמִל-אֶל-צָ'אדִרְצ'י.  נאג'י נָזַף בְּמוכתר זה שרצה לכפות דעתו על הבוחרים בשכונה.

בפרק "המעצר", אותו מוכתר משה התלווה באחד מימי החורף אל השוטרים לערוך חיפוש בביתו של נאג'י ולכבול אותו למעצר. נאג'י מתאֵר בפירוט את סבלוֹ עת הוכָּה והושלךְ אל חֲדַר מַעֲצר מטונּף וצָפוף "ישבנו צפופים כתף אל כתף ורגלינו מקופלות אל בטננו, בְיִרְכְּתֵי החדר הונח דְלי להפרשות הגוף וצרכיו, ריח צחנָה הִדּיף דלי זה אל הנחיריים...שהיתוסף לו עשן הסיגריות." חבורת קומוניסטים עצורים ניהלו מעין קומונה בבית המעצר שגם לבסוף נאג'י הצטרף אליהם, דבר שעודד את מצב רוחו וגרם לו ליהנות מאווירת היַּחד ומן האחוָה והרֵעות. כמובן הוריו לא שׂבְעו נחת ועשו הכול לשחררו.

בפרק "הקומונה בכליאה", מְסַפֵּר נאג'י שֶׁבְּחבוּרַת הקומוניסטים הכלואים, מצא שגם בני עשירים השתייכו לתנועה זו, ולא רק בני עמֵלים ועל אף היותו יהודי יחידי בחבורה, חשׁ את השוויון, כי הרופא שביניהם ריפא, והמורה לימד, והצייר לימד אומנות, וכל חבר תרם חלקו לכלל. עם חבורה זו אומר נאג'י חשתי "שאין אמת באמרה השגורה בפי יהודים אל תאמין בגוי אפילו בקבר" לדעתו הדת היהודית הינה כת מסוגרת נבדלת, אשר עֶנְיינָהּ אינו אחוות עמים וכן האסלאם, שהינה דת שכַּפְתָה עצמה על אחרים. לדעתו הדתות מקדְֹשות את האֵל ולא את האדם. כמובן שנאג'י התעלֵּם מהטפות נביאי ישראל לאחוות עמים - ראה נבואות ישעיהו על אחרית הימים.  

בפרק " במאורת הבולשת", נאג'י שָׁהָה כחודשים בבניין הבולשת לחקירות. הַטְפָּלת הַאֲשָׁמות ללא הוכחה או ביסוס, היה דבר שבשִׁגְרה. שוטר למשל נשבע שיעקב בעלה של מסעודה בן דודתו של נאג'י, נשבע כי ראה אותו במו עיניו מאותת למטוס. על עבֵרַת שווא זוּ, נשפט המסכֵּן לשנתיים מאסר. 

בפרק "הדין וחומסיו", נאג'י אומר "השופט שאל לשמי, לעסקי, לדתי" האתנן של ההורים לא עזר ומשלא היו הוכחות חותכות לאשמתו שוחרר.

בפרק "אחורה לימי הפרעות", נאג'י מספר, על  אחד מקרוביו שנעלם והשאיר חובות. נושָׁיו פנו למשטרה ואשתו מרסל ידעה לאן ברח, אך מה תגיד? נותרה עם שני ילדים וחובות למכביר. לימים מכְרה את החנות של בעלה עם תכולתו ופרעה את החובות. נאג'י מפרט חקירותיה על ידי המשטרה שרצתה לדעת לאן ברח בעלה.

בפארק "בין הרוע והטירוף", לדעתו של נאג'י מנהיגי הקהילה היהודית בבגדאד" נָשְׁקוּ לַשּׁוּט אשר הצְליף בּהם " היו ביניהם ששיתפו פעולה עם השלטונות. כמו משה המוכתר שספרנו עליו מקודם.

בסכומו של עניין, האיש נאג'י, כרבים מן היהודים באותם ימים, היה נבוך בגלל לחצים שונים ומנוגדים בהם נתקל, כמו יהדות וקומוניזם, יהדות ואסלאם, רצוי ומצוי, אך מסתבר, שלבסוף התפקֵח מן החלום הקומוניסטי וערג למדינה היהודית היא מדינת ישראל ויחל להגיע אליה.

בפרק "ניסיון הנֶּפל להעְפָלה", נאג'י שילם 150 דינר, כסף רב מאוד, למבריח, כסף שאמור להיות נדוניה לאחותו היחידה, ויצא יחד עם חבורה שֶׁמּנתָה 18 יהודים להבריחם  את הגבול לישראל. הוא נפרד מן ההורים ומהחברה שאהב , אך הבריחה לא צלחה והוא שב לביתו. 

בפרק "מן המצר למרחב", מסופר על טַבּעת החֶנק שֶׁהִתְהַדְּקָה, שִׁלטונות עיראק המשיכו להציק ליהודים ולא מעט מהם חפים מפשע הועלו לגרדום, כמו יהודה צדיק וששון דלאל, הַשֵּׁם יקּום דמם, באשמת השתייכות לקומוניזם. שפיק עדס הַשֵּׁם יקּום דמו, האמיד מִבַּצְרָה נֶאֱשׁם באשמת  ציוֹנוּת ומכירת נשק. כך שֶלֹּא  נותר להרבה צעירים יהודים, אלא לנוס מחוץ לגבולות עיראק.

משראו השלטונות כי קשה לעצור את הבריחה, החליטה ממשלת תוְפִיק אֶל סוּוַיְדִי  בחודש השלישי לשנת 1950 לאשֵּר בפרלמנט העיראקי, חוק המתיר ויתור על הנְתינוּת העיראקית לכל יהודי החפץ בכך.  ב-9 לאפריל 1950 החלה ההרשמה. נאג'י התייצב בבית הכנסת מַסְעוּדָה שֵׁם טוֹב עם מזוודה שמשקלהּ לא עלה על חמשה קילוגרם. הוא טס לקפריסין ומשם ארצה.

כך אט אט התרוקנָה עיראק מיהודֶיהָ. בראשון לחודש יוני 1950 לפני עלות השחר הגיע נאג'י הוא ישראל ישראלי לחיפה אל שער העלייה. אז נגלה לו הוֹדוֹ של הים התיכון המּבַשֵֹׂר לו התחלה חדשה.

וכךְ נתקיים הפסוק של הנביא :" שְׂאִי עֵינַיִךְ וּרְאִי. כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָּאוּ לָךְ .."

ובסוף אציין, שֶׁשְׂפַת המְחַבֵּר בְּסֵפֶר זה, הִינּה  מְליצית מִדַּי ולא בַּת ימינו. סגנונו קשה ואני בספק, אם צעירי היום ירצו לקרוא בספר, ויבינו את מלוא משמעות הכתוב, מצב שלעתים מקשה על הקריאה, מה עוד, שֶׁהַפִסּוּק אינו תִּקְני ולא מדויק ואין ניקוד ואפילו חלקי. מה עוד, שבהחלט ניתן לקַּצּר ולְתַמְצת בכתוב, מבלי להיכנס לפרטי פרטים שוליים. להלן דוגמא של תיאור יפה (הניקוד החלקי הוא שלי).  

"בְּבוקרוֹ של יום שבת צח ונָעים, הקיצוֹתי מִשְּנָתי, לְקול הַמְּחֻצּף והמִתְגָּרה של עַמְרם. הוא יָשַׁב בַּטְרקלין וצָרח (על אשתו) :"כּלְבָּה! היכן הנחְת את נעלַי?" דודתי מלכה כּבְשָׁה את מוֹרַת רוּחָהּ כל עוד הקללות כוונוּ אליהָ ...אולם, כאשר החֵל להעֲלוֹת את מתיהָ מקִּבְרם ולִמְנוֹתם אחד אחד, בצרוּף קְלָלות, אָבְדה סַבְלנוּתהּ והשיבה בקול תַקּיף ונוזֵף, למה תִּרעד ותִרְעשׁ ונעליךָ הארורות מאחוריךָ?" תיאור זה גם מדגים לרוב את יחס הגבר אל האישה בעיראק לבטח בין השכבות שמתחת למעמד הבינוני.

ועוד, גם הפורמט של הסֵפר מַקְשׁה על אחיזתו. הכתיבה של המחבֵּר היא  אסוֹצִיאטיבית, מרובַּת הסבֵּרים מַכְבידים, וכתיבתו היא אישית משפחתית, אף כי מדי פעם גולש הוא להסבֵרים ולהערוֹת השייכים לכלל. לוּ אפשר היה, לכתוב הספר מחדש בְּשָׁפָה קלילה, מתומְצֶתֶת ושוטֶפֶת יכול היה הספר לְהִיקָּרֵא על ידי המונים. כי תוכנו חשוב, מפני שהוא מְתעֵד הווי חיים שהיה ואיננו עוד. הווי המסופר בידי אתאיסט שומר מָסוֹרֶת, שֶׁהאמין בתחילת דרכו בקומוניזם  אך כנראה, האֵל בּו האמין  הכזיב.

עזרא מורד  25.9.2016