במוצאי ערב  הזכרון לשואה התקבצו  ומילאו  את חלל הגלריה הקטנה כ-50  איש,יושבים על מדרגות, כסאות מכל סוג  ומזרן  פרוש. . בעוד העיניים משוטטות על  קירות הגלריה מהן נשקפות העבודות הגדולות  של סופי יונגרייז,אוזניהם  קשובות לשירים

האינטימיים המוקראים מפי  4 משוררות : ריקי דסקל, שולמית אפפל, אלישבע רייך ואורנה וייס.

      סופי אמנית מעורכת הכינה את העבודות  וקראה  לתערוכתה "חותם". גם היא דור שני  לשואה   כמו המשוררות, מצרפת  לדברי הפתיחה שלה את דבריו של יוג'ין אוניל ממחזהו "האל  הגדול בראון "שלדעתה הם מטיבים  לתאר  את חייה ועבודתה

"אדם נולד שבור חייו הם  תיקון,חסד אלוהים הוא הדבק" וממשיכה : האבן היא אם מאובנת וקרה,היא גם השכבות המאובנות שבתוכי, אני  מחוץ למעגל,רוצה פנימה,רוצה חיים".  והמעגל   אכן  מקבל את מקומו כאן בשלוש עבודות עגולות "גלגלי רכבת" עץ  צבוע שחור ושתי מנדלות  עשויות פח ואלומיניום עליהם איזכור שמות מחנות ההשמדה כשהחותם הוא המגן  דוד  של הטלאי.

בסידרה "טרנספר" (לוד'ג 1939) לוקחת סופי צילום שנמצא ב"יד ושם" כשאמה שם  מונצחת  מחזיקה בידה סירים בתוך טור של מגורשים.סופי מעבדת את הצילום ומכניסה  עצמה  כאחת הדמויות הצועדות לאי-שם. 

    המכנה  המשותף לארבע המשוררות שגם הן  הינן דור שני ליוצאי  השואה, שירתם מגיעה מתחתית הזכרונות הכואבים האישיים, השתיקות, הצעקות בלילה, החרדות ולפעמים דחיה בלתי רצונית לילדיהם. יחד עם זאת יש התרפקות על חיים

בשכונות הרב עדתיות בהן  תרבויות ממערב ומזרח  מתערבבים. יש מי הכותבת באריכות,יש מי כבשירי אייקו ויש מי

שבהומור, כל אחת והחותם שלה המגיע  מאותו כור היתוך של מושג הטבוע בנו "דור שני לשואה"