דני חנוך, שהופרד מאמו באושוויץ בהיותו בן 6, לוקח את ילדיו שגי (שרגא, 40) ומירי (38, דומה לו כשתי טיפות מים), למסע שורשים ייחודי, חזרה אל מסלול המוות של ילדותו. זהו סרטו של משה צימרמן. הסרט מרתק, עצוב נורא, אבל מתובל בהומור שחור והדמויות נפלאות.

דני חנוך לוקח את האנשים הקרובים לו למסע שהוא התגשמות חלום מבחינתו, אותו הוא רוצה ויכול לבצע רק עם הקרובים לו. הוא לוקח אותם למחוזות ילדותו המאושרת, ואחר כך המזעזעת. הוא מעביר אותם מסע מפרך של נסיעה בוואן שעות רבות, וביקור בכל מחנות ההשמדה שעבר. מבחינתו, זהו קתרזיס, מבחינתם זהו עול. קשה להם, והם בכלל לא רצו לבוא מראש.

נקודת השיא במסעו, אותה תכנן כל כך בקפידה, נמצאת באושוויץ-בירקנאו, שם הוא מתכנן להעביר את הלילה, על הדרגש בו ישן בילדותו הנוראה שם, כילד בן שש! חנוך מצפה לכך בכיליון עיניים, ונעשה מתוח ככל שמתקרבים למקום.

חלומו מתנפץ, כשמסתבר שבקשתו לא הגיעה למשרדי אושוויץ, ומנהלי המקום אינם מוכנים להבינו ולשתף פעולה, שלא לדבר על כך שדורשים ממנו לשלם על לינת הלילה שם...

הבעת הכעס שלו במשרדים, נתקלת בחומת אטימות, שלא תיאמן, ועוד מתנהגת כאילו היא הקרבן פה, וגם כשהוא מטייל שם הוא צריך לשמוע הוראות כעוסות מצד השומרים הפולניים.

בסופו של דבר, דווקא כשמאשרים לו לישון לילה על הדרגש, בתו דורשת ממנו שיאכל שם פיצה, (היא ואחיה אוכלים כמובן) ואחרי כמה דקות לקום משם, כי היא לא רוצה להישאר שם. אחיה משתף עימה פעולה, וחנוך, מתוך אחריות אבהית, מוותר על חלומו הגדול. רק אהבה גדולה לילדים יכולה לגרום לאדם לוותר על מה שהוא כל כך רוצה, ואף לסלוח להם על כך, ולהמשיך לתפקד כרגיל. אלו הם חיי הניצולים. הם אלו שצריכים לוותר, אף אחד לא יעשה שום דבר בשבילם.

לכל אורך הדרך ניכר חוסר שיתוף הפעולה של כל הסביבה עימו, והערמת קשיים אינסופיים עליו. אין למי לבוא בטענות, כי "אף אחד לא אשם"- המנהלת האטומה במשרדי אושוויץ, לא חיתה אז ולא עשתה כלום, הנערים הגרמניים שמקשיבים לו -"מה אתה רוצה מהם, הם דווקא כן באו".

אני חושבת שמעל הכל מדובר בסרט על האטימות של כל מי שסובב את ניצולי השואה- הילדים, הדור השני, לא רוצה לשמוע (כי זה קרוב להם מדי, מפחיד וכואב), אנגלה מרקל וחבריה הרי לא אשמים, הם לא היו אז, מה רוצים מהם.

הנקודה האמיתית בסרט, היא, שאף אחד בעצם לא לוקח אחריות! בתור ניצול אתה לבד, לבד ושוב לבד בכל הזוועה הזאת, אין אל מי להפנות אצבע מאשימה, וככה זה תמיד בהתעללויות.

חשוב לזכור, שההזדמנות של הדור השני של הנאצים ועוזריהם קיימת- ניאו נאצים קיימים בכל מקום, ואם בני דמותה של אנגלה מרקל ברחבי העולם (שכמובן לא היו שם אז היא לא אשמים....) היתה מעוניינים להראות לנו שזה מזיז להם, הם היו עושים דבר מה לבער את התופעה הזאת בכל העולם.

האם קיים איזשהו ארגון לא יהודי ברחבי העולם, שמנסה לצאת כנגד הניאו נאצים? חס וחלילה. ושוב האדישות חוזרת על עצמה, להראות לנו ששום דבר בעצם לא השתנה.

בסך הכל, דני חנוך מנסה לכל אורך הסרט לראות אם למישהו אכפת, והתשובה היא- לא.

(בתמונה: שער מחנה אושוויץ ב1940)