מולייר   כתב את "דון זו'אן"  בשנת 1665.....בזמנו הוא נכלל תחת הסוגה קומדיה למרות שהצרפתים המעריצים את מולייר,  לא מרבים להציגו, הוא נחשב מחזה בלתי מושלם. כל פעם  כשמנערים ממנו את האבק,התוצאה   היא  שהוא  בעצם אכספרימנט,כך גם אנחנו הרגשנו  בערב בו  העלו אותו  על   הבמה חסרת עיצוב. .  8 השחקנים בתלבושות יום יומיות ישובים על 8 כסאות כיאה לבימוי מודרני. הבמאי עשה אתנו   חסד שמנע  את  השמעת  המוסיקה  האופינית לברים ולמועדונים, ורק     לפי נענועי הגוף של  השחקן הראשי  הבנו שהוא  כולו נתון לקצב.

    הבימאי יוחנן אסתרקין ודן  שפירא היטו את העלילה והעבירו אותה לימינו אנו. אולם הם שכחו כי בזמנו  אולי זו היתה קומדיה

לצחוק ולשים ללעג ולבייש את  המין הנשי שהפך  לחפץ. היום עם דור  ה-me too #  הכל השתנה.

    בזמנו מרבית הסופרים והכותבים ממרימה,פושקין,אלכסנדר דיומא הלכו שבי אחר הדמות  המפתה . אולם שחקנים  אלמותיים   מהעבר, כמו ז'ובה וז'אן דביקיור הצרפתיים נאבקו  בדמות הרפויה של  דון  זו'אן.

   אבל אסתרקין  ושותפו ליצירה דן שפירא חשבו שגילו את ה"אלדורדו" : הבה ונציג את דון זו'אן שהוא דני,די -ג'יי מפורסם

בעל מועדון לילה פופלרי שיחודו   בצילום   המתרחש ומועבר  בלייף ברשת. ניקח  3 דמויות  נשיות שכל אחת מגיעה  לזרועותיו של  דני, כל אחת מסיבותיה היא, והוא מספיק לו    רק לילה כדי להפיק ממנה את הצוף,והולכים הלאה לבאה  אחריה.

    אסתרקין בעצם מעמיד במרכז המחזה את  הפלפונים. הצלם  שכל פעם קופץ ומצלם מזויות שונות, ביד כל אחד מהשחקנים  פלפון פתוח ממנו הוא  "כאילו"  מקריא את הטקסט שלו. מי שאינו  פעיל  באותו הזמן,יושב בגבו אל הקהל מכופף

אל פלפונו. כך שהמעמד תמיד מאכלס שחקן או יותר,כשהשאר פשוט  "נעלמים".

    אביה הדתי של אחת הנערות שמכונה  גוסמן (שם שנלקח  מהמחזה  המקורי,גוסמן הוא הסייס של אשת דון זו'אן).

מגיע להתעמת ,לבוא חשבון עם דני שניצל את בתו. היא מטיחה באביה :"אתה מכרת אתי תמורת כיסוי חובותיך" גוסמן

מאבד את עצמו לדעת ושני השותפים שוקלים האם לסגור את המועדון כאות אבל על אדם שהיה מוכר  ויקר להם.

    הארוס של האחרונה   ברשימת הנשים  המאוהבות בדני, לא יכול להבין איך  היא מסרבת  לעזוב  אתו את המקום,

הארוס   וגוסמן מגיעים לנקום בדני. האש  שורפת את המועדון. ומי מנצחת מכל המצב? המסורבת לאירוסים החוגגת בנענועים

ובצהלולים כיאה לפרחה ממוצעת.

   בעצם אני שואלת את עצמי מה עושה שם בין השחקנים ג'וי ריגר, אולי היחידה שאפשר היה לשמוע אותה עם דיקציה משחקית.

באולם הקטן והאינטימי  של הקאמרי צריך היה להיות בעל אוזני חמור כדי לשמוע את המלמולים שנבלעו בין השחקנים  שלא

השתמשו ברמקולים.

   חשבתי על פשטות האופרה "דון גו'אבני" של מוצרט,על רשימת הנשים שמשתרעת מוונציה ועד הונלולו, על פסלו של

הקומנדור ועל  אש התופת הבולעת את   דון  זו'אן.

   "מועדון זו'אן" הוא אכספרימנט לא מבושל וכדאי שלא יצטרף לרשימת  בימאי העבר שעסקו במחזה  זה, כשמואל בונים,יוסי יזרעאלי,יבגני  אריה ואלכסנדר מורפוב.