מס' צפיות - 526
דירוג ממוצע -
האם "צר עולמי כעולם נמלה"?
גולשים יקרים בימים אלה של עידן הקורונה תנסו גם אתם לערוך לכם מן יומן פרטי להעלות את הרשמים האישיים שלכם שאתם חווים בימים משוגעים אלה.. כתבו את הגיל או השם כרצונכם. בסוף הכתבה שלי ונוכל לפרסם מה שניתן במיקבץ משלכם. אין צורך להיות סופר או עיתונאי הכל הולך...ב ה צ ל ח ה ותודה
מאת: מובי דיק 28/03/20 (19:27)

      כל  בוקר כשאני מתעוררת  מהשינה, אני פוגשת  את המוסיקה הקלאסית שאינה מסתיימת יום ולילה  הבוקעת מהרדיו הישן שלי. כמו"כ מחלוני משתקף הנוף עד הרי המזרח. כך אני יכולה  לדעת מה קורה שם בחוץ, האם אפור גשום או אביבי....

והימים האלה אכן אביביים...

   עוד שניה עוצמת עיניים מנסה  לאתר את המלחין והיצירה.  והופ, כמה תרגילי שכיבה  ואז לתוך  נעלי הבית. סוקרת  ביעף את הסלון  המואר  והחוץ המשתקף  דרך  חלונות המרפסת הגדולות, את הפרחים משבוע שעבר,חמניות, שבקושי מחזיקות מעמד ואני  חושבת לעצמי מתי אוכל שוב למלא את האגרטל בפרחי העונה.

   ההכנות השבלוניות של התכוננות לקראת יום חדש נעשות באופן אוטומטי "שרק המים והחשמל לא יפסקו לעולם" כך חושבת  מברשת השיניים החשמלית.  ולפני כן  ארוחת  בוקר שנעשית משום מה מגוונת יותר מאשר בימים כתיקונם. האוכל זה מצרך חשוב בסדר היום  שמעביר  את השעות העומדת לרשותנו.

    אתנחתא קטנה מבוצעת מול הטלויזיה, מעדיפה משום מה את ערוץ 12 עם המגיש רסקין. מתארת לעצמי שכל אחד בוחר את הנאה בעיניו משלושת הרשתות עם הצוות המתחלף מדי בוקר.  רסקין בעל פני מלפפון,ישיר,בלי חוכמות  ודוואינים  כשהמילה

"גדול" שגורה פניו במקום שאחרים   מעדיפים "זה נהדר,  "נפלא" וכדומה. הצוות  האהוב עלי עם רסקין הוא:  אבי בניהו דובר צה"ל  לשעבר,מנתח נפלא את כל הקורה כאן בלי משוא פנים. דץ עם פני הילד שאפילו סימני השערות המעטרות את פרצופו העגלגל לא פוגעות בחביבות שלו כמו סוכריה על מקל. את   הנשים המקשטות את הצוות,יועצות אסטרטגיות,זמרות או אשת חיקו של  זמר ידוע, לא תמיד באות לי  טוב בעין, מה לעשות, מצטערת.. כתף חשופה או שרוולים שירדו הישר מהוילונות של סקרלט אוהרה  בסרט "חלף עם הרוח" . לדעתי אולפן  לא מקום להתגדר בו באופנה חדשה.   ויש כאלה לא רק בתוכנית של רסקין שמפעילות  את זנב הסוס  שלהן כאילו   ירדו זה עתה מגב סוס דוהר, ביניהם  סופר נני הלאומית,מיכל דליות והמרקידה עינת

צרוף.

   נעצור כאן  לגבי מה  שקורה  בטיוי ונחזור עוד מעט.

    הגיעה שנת המטבח. מאחר והוא מרכיב חשוב ביותר בהעברת הזמן, מגיעים  אלינו לעזרתנו  השפים הידועים לנו מכל תוכניות

הבישול  וכן שפים לשעבר שכבר הועם זוהרם. יפה עשו  3 הגדולים: חיים כהן,אהרוני ואייל שני ורתמו את החן והיד שלהם  להכניס אותנו למטבחם הפרטי. כל  צהרים כמו במשמרת מגיעים לפי התור ומאכילים   אותנו וירטואלית במיגוון בישולים בזמן קצוב, כהרגלם  בסרוויס.

   וזה הזמן  להוסיף  לרשימה  את כל המתנדבים בעם לטובת העם היושב בעידן  הקורונה  וצופה, או  אנשים טובים  באמצע הדרך: צצים  ברשתות  מוסדות  שונים כמו יד בן צבי מירושלים  שמעביר החל משבוע הבא ב"זום" כל בוקר מרצה  אחר בנושא

סביב תולדות הישוב וימי העבר. תיאטרון כ"הבימה" ו"גשר" מעניקים לנו כרטיס חינם  לצפות בהצגה משלהם. אמנים שמופיעים  כל ערב  ב"זאפה" כאילו מולם ישוב קהל של אלפים . אזור הבדיחות     הקורונואיות מתחיל להיערם , לדוגמא ננסי ברנדייס : אשתי אומרת  עלי שאני  שלילי מזל שיצאתי חיובי. סרטונים  ביתיים מצחיקים יותר או פחות שמועברים  בפלפונים או  על גבי  המרקע. לדוגמא : התוכי המדבר "זהבה, יש קורונה". או אבא שוכב על הספה קורא עיתון, כשהילדים מתקרבים לחדר, הוא מסתתר  מאחורי קרש עליו מצוירים בדיקנות  הכריות של הספה. הסכנה חלפה,הוא חוזר לעיתון שלו.  ועל המצחיקונים  הידועים לנו משכבר הימים שגורמים לנו  להחזיק את הבטן : ציפי  שביט  שלא נגמרת,פצצת אנרגיה עם חומר חדש  עכשוי. הזוג

קובי ומיטל  העוברים מסכת עינויים כדי ללכת בעקבות הקרדשיאן ולהפחית מגילם.מסקנה,הם עברו את הכל חוץ מאשר  להקפיא את עצמם  עד .... 

   נעצור וניקח פסק זמן. השעון מורה על שעת צהרים מתקרבת, עדיין לא הוצאנו את כל הבגדים מהארון כדי לאוורר אותם ולנקות את המדפים. ואיני יכולה שלא לראות את העצב של השמלה האפורה  החדשה "אני כמו  כלה שקרום הבתולין   שלה לא נפרם.

אפילו פעם אחת לא לבשת אותי..תגידי מה יהיה..?"  אבל מי יכול לענות  ע ל שאלה כזו. 

   ארוחת הצהרים תכלול את הקציצות לפי הוראותיו של חיים כהן, ומתי זה היה בעצם..מי זוכר ?!

    שקית האשפה נסגרת מעל קליפות תפוחי האדמה והבצל,אליה יצטרפו עוד קליפות המלפפונים של ארוחת הערב כשבדרך נזכרים  בשואה איך אנשים היו מאושרים   לו יכלו לאכול קליפות.

   השקית תיזרק בערב המאוחר כשאצא לזרוק אותה  ולעשות סיבוב הקפות של הבנין. אגב, העיריה שלנו עושה מלאכתה נאמנה,

מדי פעם רואים את המעילים הצהובים של עובדי הניקיון, פחי ההטמנה הגדולים מרוקנים  מתוכנם. 

   אוי, האם הים שאני רואה מהמרפסת   של הקומה ה-6 יקבל אותי חזרה בימי חורף וקיץ ?

האם יש משהו מתחדש בשדה הפרסומות, לא ראיתי שזז משהו על המרקע. הכל  הפוך, דוכני הפיס סגורים,מצרכים שונים  וביגוד

הנחשפים ברשתות  השונים  כמו עלי באבא, כבר לא רלוונטים. ורק השחקן ההוליוודי פרימן במגבעת פנמה  לבנה ובדיקציה 

המושלמת   שלו מסנן "קונטרולינג דה וואדר" ואני כבר מושפעת, אחרי עידן הקורונה בטח ארכוש מזגן מתוצרת "תדיראן".

   ובלי פוליטיקה אי אפשר ואני  רק אוכל לומר על העוסקים בה כמקצוע : הפרשנים המובילים מוטי גילת,אמנון אברמוביץ'

וה"בנימין" שבחבורה עמית סגל,מנתחים  את הפוליטיקה יורדים  לשורשיה. על כל  אלה מצטרפת פיגורה שבימים אלה מאירה כמגדלור, בין שאר הנשים  העוסקות  בהסברים ופרשנויות, קרן מרציאנו. 

   ואחזור לדמויות שלפי דעתי נותנים לנו חמצן להמשך ההסגר, כמובן  שישנם עוד כאלה אבל אני אנקוב במי שאני חושבת שהם

המרגיעים  הלאומיים : פרופ' גבי ברבש,מיישיר עיניים מול הצופה, על אף נבואותיו השחורות הוא אמין,לא מתלהם, לא פוחד

להגיד את האמת המקצועית  שלו  והכי חשוב,הוא שקט כמעט מונוטוני. ההפתעה הכי בלתי צפויה  היא "איש השעה"  מנכ"ל  משרד הבריאות, בר סימן טוב. שיניו כמעט ולא  מתגלות לעין  כיוון שהוא כמעט ולא מחייך, אבל בשקט שלו עדיף על כל אחד אחר שמרים קולו וצועק "תראו אותי".

    כן רבותי הגעתי לסוף היום, עתה אצלול לי לתוך השמיכה כשעל בטני ניצב בקושי ספר בעל   520 עמוד. קשה  לעיכול

"בתוככי הרייך השלישי" מאת אלברט שפאר,אדריכלו של היטלר שהתחיל לבנות את  ברלין עם  הבנינים הכי קולוסליים, מתחרים בגודלם  במגדל אייפל ושער הנצחון בפריס ועבר להיות אחד האנשים הכי קרובים ומשפיעים  על היטלר עצמו. 

(על הספר עצמו מקווה לכתוב כתבה מיוחדת ב"פרשן" מקום הבית שלי במשך  כ-4 שנים). אם אסיים   את הקריאה בו והספריה  עדיין לא תהיה פתוחה, אקרא שוב ושוב את "האשה בזהב"  של אן מרי אוקונור, או בספר המצחיק של זוג הפילוסופיים

תומס תקרט ודניאל   קליין "היידגר והיפופוטם מגיעים  לשערי גן עדן" בו  בדיחות ופילוסופיה בקטנה על המוות.

    אפשר עוד ועוד להרחיב אלא שזה הזמן הטוב  שבמקום למלא את הפרטים האישיים   כמו תחביבים ואיזה מוסיקה אני אוהבת,  בעת קבלתי ככותבת  ב"פרשן"  אני  עושה זאת כאן ועכשיו ומכאן תסיקו מה הם התחביבים והאהבות שלי....

 

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 6 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
שווה קריאה
זיתי הדה 02.04.20 (12:52)
2.
תודה הדה
מובי דיק 02.04.20 (15:14)
3.
יומן לימי קורונה
David 10.04.20 (17:25)
4.
אהבתי את תגובתך
מובי דיק 10.04.20 (17:29)
5.
תענוג לקרוא
הרמן מלוויל. 11.04.20 (01:22)
6.
וואלה הרמן מלוויל
מובי דיק 11.04.20 (08:56)