מס' צפיות - 359
דירוג ממוצע -
זעקי ארץ אהובה: על שלושה שהקיאו עצמם מארצם.
בעקבות סרטו של שלומי אלדר "ארץ זרה".
מאת: מובי דיק 18/06/20 (20:13)

    "יא רבי, יא אלוהים, יא  רבי, הם הרגו את הילדות,הרגו אותם". זעקות שבר אלה בקעו מהפלפון של העיתונאי  שלומי אלדר

בעת שהיה באולפן  ערוץ 10 בשידור ישיר. "מה קרה, מי נפגע, אבו אל עייש.. זה הדוקטור מעזה ואני לא עומד להפסיק את 

שיחת הטלפון הזו" ובעודו  דומע  הוא מנסה להסביר לצופים מי זה עז-א- דין אבו  אל  עייש, גניקולוג שחי בבית לאייה- עזה ועבד בבתי החולים  בישראל.

  וכך קיבל אלדר את  הכינוי המפוקפק "העיתונאי הבוכה". זו היתה השנה של מבצע "עופרת יצוקה" שנת 2009, עוד  אחד מסמלי הסכסוך הבלתי נגמר,טרגדיות מבית היוצר של עזה.

   בשנת 2012 הבמאי והמחזאי שי פיטובסקי מעבד את ספרו של הדוקטור "לא אשנא" למחזה המועלה ב"הבימה" ובעוד

מספר ישובים,ויו רד מקרשי התיאטרון  אחרי 10 פעמים בלבד.

   השחקן  רסאן עבאס הזמין את אלדר לצפות במחזה. על הבמה שברי זכוכית ואבנים ומודל  מינאטורי של בנין רב  קומות.

הצגה מטלטלת שמעלה שאלות קשות ובקורת מצד מירי  רגב,דאז שרת החינוך "לא ניתן  שום תמיכה  כספית לשום סרט או 

ספר התומכים בדעות מנוגדות לעמדת ממשלת ישראל ".

  עבאס   שמאז הסידרה הטלויזיונית "המסעדה הגדולה"    בשנות השמונים הפך להיות כוכב נערץ.  עובר לתל אביב ומתקבל  לשחק ב"הבימה". עבאס בתפקיד הרופא העזתי ב"לא  אשנא' נותן  במונולוגים העשויים היטב את   ההיסטוריה של  אבו אל עייש .  בסיום המחזה  הוא לא משתחווה ,אקט פסיבי מתריס.

   ישנם  הרהורים  ומסקנות  שנים אחרי ההצגה, "אני לא מבין את האיש המוזר הזה, הרגו לו  3 בנות ואחיינית, הדם עדיין לא התייבש והוא נתלה על החולצה הזו של השלום. מילא  שהיה  כועס,זועם , אבל לא, הוא  אומר אני לא שונא, פני רק לשלום".

   עבאס לא חוסך מילים  כנגד התמימות שלו עצמו "נולדתי במקום ובזמן הלא נכונים. 25 שנים הייתי  ב,הבימה",עזבתי את הכפר בו נולדתי ועברתי  לתל -אביב. אבל ברגע  שילדי שחקו עם ילדים יהודים והסבתא של אחד מהם   שמעה אותם מדברים ערבית, פתחה עליהם  צעקות וניבולים, ברגע זה החלטתי לעזוב את   "החברה הנאורה"  בה חייתי וחזרתי לאום אל-פאחם.

פעם היו שם חיים נורמליים חיים של תרבות, תיאטרון, בתי קפה, אבל כשנכנסו  האחיםהמוסלמים, הכל התהפך. שם אני " כופר"

כאן בארץ אני " ערבוש". בעצם  גם התיאטרון   נמאס לי יוצא לי מהאף, חושב עדיין לעזוב לאיזה מקום רחוק אולי לאירופה אולי

לאמריקה, איני רוצה למות כאן שידיים טמאות יגעו בי. גם אתם הישראלים המצב שלכם לא יותר טוב מהמצב שלנו.

בעצם יש לי תקווה אחת קטנה, אבל רחוקה מאוד מאוד, חלום  שאולי יום אחד  נשב ביחד ונצחק על התקופה  החשוכה הזו".

   הקשר של שלושתם, הדוקטור עז-א-דין אבו  אל עייש,  בסאם ואלדר  הוא קשר רב שנים..המאורעות  יוצאות הדופן חברו אותם בקשר בלתי ניתן לניתוק. אבו אל עייש  עזב  לקנדה. היה מועמד לפרס נובל לשלום.  עבאס חי  בכפרו ושלח את בנו לחפש  עתיד    טוב יותר בחו"ל. 

  שלומי   אלדר שהיה כתב צבאי במשך  20 שנה  בעזה וסביבותיה,כתב כמה ספרים שקבלו פרסים, למשל  ספרו "להכיר את  החמאס" זיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.  הסרט  "ארץ זרה"   שכתב וביים בעקבות הפרשה  , מקבל את פרס  הסרט הדוקומנטרי  המצטיין בפסטיבל חיפה. סרט זה  נערך  והוסרט בהיותו גולה  בארה"ב משנת 2017. 

בסרט הוא משלב קטעים  בתקופה של פיגועים, אינתיפאדות, מבצעים, בהיותו  נוכח בלב  הסערה.. מחלון ביתו המשקיף ליער

ולפלג הקטן לידו מתקבצים האיילות, הוא  מראה  קטעים מהפגנות שנערכו בישראל, צעקות שלטים מונפים, "כן..כל מי שאינו  ימני  נחשב לבוגד" אומר  שלומי  ובעיניו החומות   שוכן  הצער.

   מה יעלה בגורל  המשולש האנושי הזה, רק  בעתיד נוכל לדעת.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר