יוקרה

The Prestige

ארה"ב 2006
בימוי: כריסטופר נולאן
שחקנים: כריסטיאן בייל, יו ג'קמן, מייקל קיין, סקרלט ג'והנסן, דיויד בואי

 
"יוקרה" הוא לא רק סיפור על קוסמים ואחיזת-עיניים, אלא משל חכם על קולנוע, מדע ותיאטרון. תוך התבססות כללית-למדי על ספרו של כריסטופר פריסט משנת 1995, מנסה במאי "ממנטו" לגולל סיפור על הפער בין המציאות ועולם הבידור. מקצוע הקוסמות נתפס כאן לא רק כמרדף אחרי פרסום וכבוד, אלא גם כזירת-התגוששות טכנולוגית ומדעית, שמטרתה פשוטה: יצירת מבט של פליאה על פרצופם של הצופים. ואם זה לא קולנוע, מהו קולנוע, בעצם?

נולאן לוקח אותנו ללונדון של סוף המאה ה-19. הרבה לפני שהטלוויזיה שינתה את העולם, וקצת אחרי שהחשמל החל לשנות את פניה של לונדון עצמה, מתחרים ביניהם שני קוסמים, אלפרד בורדן (כריסטופר בייל, "באטמן חוזר") מול רוברט אנג'יר (יו ג'קמן, "אקסמן"), על כל הקופה של בירת אנגליה. המאבק האכזרי בין שני הידידים-לשעבר הופך לסיוט אינסופי, ששואב לתוכו אלימות, פלילים, אובססיות, פציעות ולא מעט מקרי מוות. התחרות אינה מתנהלת תמיד במישור החוקי של המציאות, ולכן מתערבת ידו הארוכה של החוק בסכסוך בין השניים, ומביאה אותו לסיומו הטראגי.

יוקרה - קסמים, מדע וקולנוע

אחרי "ממנטו" היה זה רק צפוי שנולאן, הבמאי והתסריטאי הראשי (עם אחיו, ג'ונתן), ינצל את כישורי העריכה שלו כדי להפוך את הסיפור הלינארי לפאזל מאתגר של סצינות בסדר בלתי-ידוע. מה שנראה מובן מאליו בתחילה, מתברר כמשהו אחר לגמרי; מה שנראה פשוט מדי בשביל להיות נכון, מתברר בסוף כאמת היחידה. סצינות שנראו כמו בידור פשוט, מתבררות אחר-כך כהזדמנות לחלק רמזים קריטיים. מאחורי התנהגותן של הדמויות המרכזיות יש מניעים וחוקים שאין לצופה הבלתי-מיומן אפשרות להיכנס לתוכם. אמנם כל החידות נפתרות בסופו של הסיפור, אבל המבנה המתאגר של "יוקרה" מותיר את מוחו של הצופה בלתי-מסופק, כך שהמאמצים לפתירת הפאזל נמשכים גם מחוץ לאולם.

"יוקרה" מציג מספר מוטיבים חוזרים במהלך התסריט, שזוכים לפיתוחים מפתיעים וחכמים. מוטיב המגבעת, למשל, מופיע בתחילת הסיפור כחידה בלתי-פתורה (ערימת מגבעות באמצע שום-מקום), עד שהוא מקבל משמעות שונה לחלוטין בסוף הסרט: שיבוט אנושי. גם דמותו הטרגית והמפורסמת של הודיני מהדהדת בתסריט באמצעות עיסוק במוטיב הטביעה (בתוך כלוב-מים), סמל נוסף להקרבה העצמית של האמן עבור אמנותו, התהילה והיוקרה. גם מוטיב הקשירה זוכה לטיפול מקברי במיוחד, כאשר קשירה שגויה (אך מתוכננת היטב על ידי קוסם זדוני) מובילה בתחילה למוות נורא על הבמה, בעוד קשירה מתוכננת-היטב שלא נצפתה על ידי הקוסם מובילה להתאבדות מוצלחת.

מוטיב הקנרית, אותה ציפור קטנה ומסכנה בכלוב המשמשת קורבן נוסף של תאוות הקוסם, חוזר גם הוא בשתי מהדורות שונות לקראת סוף הסיפור. דרך הקנרית אנחנו קולטים מהו המחיר הנורא והכפול שגובה פעלול הקוסמות הגדול מכולם: כדי להעלים מישהו במהירות, צריך לפעמים גם להרוג אותו. מוטיב הקנרית, שמופיע מיד בתחילת הסרט (אחרי המגבעת), הוא למעשה וריאציה על המוטיב החשוב ביותר בתסריט, והוא דמות הכפיל: כאן מתמצה כל ההגיון העלילתי של "יוקרה", כיוון שהכפיל -- אותו איש-צללים שאסור לדעת על קיומו -- הוא למעשה סוד חי ונושם, ושצובר עוצמה אינסופית על חשבונם של אלו המנצלים אותו. התלות של הקוסם בכפיל שלו, לפיכך, היא המפתח לאובדנו המוחלט.

נולאן כנראה יודע שמאבק בין זוג קוסמים אינו מספיק כדי לעניין את רוב הצופים, ולכן צריך להוסיף עוד לפחות שתי שכבות של משמעות כדי לנפח את הדרמה ולמשוך אותנו פנימה: א) רומנטיקה + סקס; ב) מדע וטכנולוגיה. במישור הרומנטי, נולאן מצרף אל הסיפור שלוש דמויות שונות של נשים: האחת, קורבן של קנאה בין השניים. השנייה, שותפה ערמומית שמצליחה לתמרן ביניהם אך גם נפגעת. השלישית היא קורבן נוסף של סודיות המקצוע, החודר בצורה מעוותת אל חיי המשפחה והזוגיות הנורמליים. בשלושת המקרים, לא מספק נולאן את כל הפתרונות כדי להרגיע באופן מוחלט את הצופה המעוניין, ומספק כמה תהיות-עומק על מערכות היחסים בין שני הגיבורים הגבריים ושלושת הנשים שמסביבם.

בשכבת המשמעות המדעית-טכנולוגית, מצרפים האחים נולאן לסיפור את דיויד בואי בתפקיד המדען הסרבי-אמריקני ניקולה טסלה. שילוב דמות אמיתית בתוך העלילה הבדיונית עשוי להיות מהלך בעייתי מעצם טבעו, אך נולאן מצליח להתמודד עם המכשול הזה בגלל הדמיון הרב של המאבק בין טסלה ובין אדיסון (בתחום תעשיית החשמל), ובין מאבקם של בורדן-אנג'יר. מה שחשוב להבין הוא שצמד המדענים הבכיר, כמו גם זוג הקוסמים, נאבקים זה בזה באמצעים שאינם לגמרי כשרים. שני זוגות הגברים מוכנים לעשות הרבה כדי לזכות במימון, הכרה ויוקרה. המכונה שמפתח טסלה, לכאורה, עבור מופע הקוסמות של אנג'יר, חורגת מגבול ההגיון הדרמטי אל מחוזות המדע הבדיוני, אך מכיוון שאנחנו לא צופים בסרט תיעודי אלא במותחן בדיוני, אפשר למצוא הגיון דרמטי וסמנטי בעצם קיומה של המכונה. כמו כן, משמשת דמות הטרגית-לכשעצמה של טסלה כמעין-אורקל טרגי, המנבא את האסון ומזהיר את הגיבור הטרגי לבל יהרוס את חייו. הגיבור הטרגי מודע לסכנה, אך בוחר בנתיב ההרסני למרות אזהרות הנביא טסלה.

האחים נולאן מותחים קווי-דמיון תסריטאיים ברורים בין מדע ובין קסם: בשני המקרים, מה שנראה בלתי-מובן בעינינו הוא לא יותר מאשר טריק טכני שאיננו מסוגלים לחשוב עליו בכוחות עצמנו. הן המדען והן הקוסם נהנים מיתרון אינטלקטואלי על הקהל שלהם, וזה מה שמייצר את הפליאה האינסופית שלנו בשני המקרים. אך ברגע שהסוד מתגלה, אנו רואים בקוסם ובמדען בני-אנוש רגילים לחלוטין. כאשר אנו נחשפים למכונה המופלאה של טסלה, המסוגלת לשכפל חפצים ויצורים חיים, אנחנו מתייחסים אליה בתור "קסם אמיתי", כיוון שאף אחד מאיתנו איננו מסוגל להבין כיצד היא פועלת. וכאשר דיויד בואי (בתפקיד טסלה) אומר "מדע מדויק אינו מדע מדויק", כבר ברורה האנלוגיה לעולם הקסמים, וממנה אל עולם הקולנוע. המכונה של טסלה, לפיכך, נותרת בגדר "קסם" גם בסיום הסרט, כיוון שסודה לא נתגלה.

כמו יצירות קולנועיות רבות אחרות, גם "יוקרה" מתייחסת למדיום הקולנועי ומנסה להגיד עליו משהו. תוך השוואה לעולם הקסמים ולעולם המדע, האחים נולאן מנסים למצוא דמיון ושוני בין אחיזת עיניים בידורית, פליאה מהישגי המדע והתלהבות מאמנות הקולנוע. בסצינת שדה הנורות של טסלה, למשל, אנו חוזים בתצוגה מרהיבה של אור חזק: התאורה היא אחד מיסודות הקולנוע, לא רק תוצאה של ניסוי מדעי בתיאוריות אלקטרו-פיזיקליות. באותה צורה, כאשר נולאן בונה סצינות שניתן לפרשן במספר צורות סותרות, הוא למעשה אוחז את עינינו בדיוק באותה צורה שהקוסמים עושים זאת. הבמאי משתמש ביתרון הידע שלו (היכרות מוקדמת עם כל פרטי התסריט) כדי לייצר תחושה של פליאה מתמדת בקרב הצופים, לאורך כל הדרך.

"הסודות הם חיי", אומר בורדן לרעייתו כאשר היא כועסת על ההתנהגות הבלתי-מובנת שלו. ואכן, "יוקרה" עוסק במשמעותו של הסוד, הן במישור הבידורי, המדעי, האמנותי והמשפחתי. בתחום הקוסמות, הסוד הוא כלי הנשק היחידי שיש לקוסם מול הקהל התובעני. בלי הסוד, לקוסם אין כלום -- והקהל יגרש אותו מן הבמה. ברגע שסוד הקסם מתגלה, גם הקסם עצמו נעלם והופך לתעלול זול. בתחום המדעי, הסוד הוא כלי תחרותי במאבק על כסף, הכרה ופרסום. לכן המדענים חולקים ביניהם סודות בעירבון מוגבל במיוחד. בתחום האמנותי, הסוד היא נשקו של האמן כדי להרשים את קהלו, אך הקהל לא מתייחס לאמנות כאל טריק שנועד להתל בו. ובתחום המשפחתי, הסוד עשוי למוטט כל מערכת יחסים, המבוססת בעיקר על אמון הדדי בין גבר ואישה. בכל התחומים, לסוד יש עוצמה רבה, אך הוא לא תמיד מוגן, ובכל מקרה הוא מסוגל לגבור מחיר כבד ביותר מן המחזיקים בו.

לסיכום, "יוקרה" הוא סרט מורכב, מתוחכם, ססגוני ועשיר במשמעויות שונות על הדמיון בין קסם ומדע, אחיזת-עיניים וקולנוע, פערי-מידע וחשיבותם של סודות. כאשר אנו אוגרים סודות רבים מדי בחיינו הפרטיים, הדבר עלול להביא לאובדן האמון ההדדי ולכשלונן של מערכות יחסים לטווח ארוך. הסודות והטריקים, לחם-חוקם של הקוסמים, האמנים והמדענים -- גובים מחיר כבד על אלו המחזיקים בהם. לכן נולאן ואחיו מתירים את כל הקשרים, פותרים את רוב פיסות הפאזל ונותנים לנו להציץ אל מאחורי הקלעים כדי שלא יישארו עוד סודות אפלים בשטח. המיומנות הטכנית והשליטה המושלמת של נולאן בכלים הקולנועיים שברשותו הופכים את "יוקרה" למסע מרתק בתוצאות כוחו העצום (ומחירו הכבד) של הסוד המקצועי. התוצאה הסופית היא מוצר קולנועי מסוגנן ומשובח, שכדאי לצפות בו לפחות פעמיים-שלוש לפני שעוזבים אותו לנפשו.

המאמר פורסם בבלוג של אורי ברייטמן